פרשת ויצא: חסד יִבְנֶה עולם מחדש | שושנה מיכאל צוקר, כסלו תשפ"ד
ברגע של כאב עצום, רחל האהובה פונה אל יעקב ודורשת: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"!"והוא עונה לה בכעס "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן".
פרשנים רבים מנסים להסביר את זעמו. בולט ביניהם הוא הרב יצחק עראמה (ספרד, 1494-1420). בפירושו על בריאת העולם הוא מסביר את ההבדל במהות בין "האישה" ו-"חוה". המילה הראשונה מתייחסת לַדברים שיש לאישה ולאיש במשותף: הבנה, השכלה ועשיית מעשים טובים כמו אלו של האימהות. השם "חוה" מתייחס להולדה. עראמה ממשיך ואומר שאשה שלא יולדת "מנועה מהתכלית הקטן" כמו איש אשר לא יוליד, ועיקר תולדותיהם הוא מעשיהם הטובים. על כן יעקב כעס על רחל בגלל שרצה ללמדהּ כי התכלית כל אדם, גבר או אישה, היא עשיית הטוב ולא הולדה (עקידת יצחק, פרשה ט).
גם אם עראמה קלע לכוונתו של יעקב, זעמו לא היה תשובה הולמת. אפילו האמת לא תנחם ולא תחנך כאשר היא נמסרת ברוגז. אבל הסצנה עצמה לא מפתיעה: גם יעקב וגם רחל באו ממשפחות שלא ידעו לברר עניינים בשיחה רגועה. יעקב נמצא בחרן בגלל שהוריו לא ידעו לדבר על העברת הירושה, ולבן דאג להתחיל את חיי הנישואין של בנותיו בפלונטר תקשורתי ענק.
"וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה." כמו קוראים רבים, גם חז"ל תמהו, איך יעקב לא ידע? אבל הם נמנעים ממה שנראית לי כאפשרות הפשוטה ביותר, שיעקב היה שיכור. קל לדמיין את לבן הרמאי וחבריו דוחפים לחתן עוד כוסית, עוד "לחיים" עד שבאמת לא יידע עם מי הוא שוכב. זה עובד, שאלו את לוט. כנראה שחז"ל לא רצו לדרדר את אב השבטים לרמתו של לוט. כך או אחרת חשוב יותר לשֹים לב לסיפור שחז"ל כן בחרו לספר. מכל התסריטים האפשריים הם העדיפו לצייר את רחל כבעלת חסד:
[כאשר בני ישראל היו בדרך לגולה, אחרי חורבן בית ראשון] קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהב אותי אהבה יתירה ועבד בשבילי שבע שנים, וכשהשלימו אותן השנים, יעץ אבי להחליף אותי עם אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד. הודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי אך בסוף רחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ומסרתי לה את כל הסימנים. (איכה רבה פתיחתא כד)
במחיר אישי כבד רחל בוחרת להציל את כבודה של לאה ועושה אִתה חסד. בכך היא זורעת גרעין של חסד אשר יצמח לה בעתיד וגם לצאצאיהּ. בהמשך המדרש, תחינתהּ של רחל מעלה "רחמיו של הקב"ה והוא מבטיח: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן כמו שכתוב "וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא:טז)".
יש תקווה לעתיד של רחל וצאצאיה בגלל שהיא גמלה חסד לאחותהּ לאה
אני כותבת את הדברים האלא ביום כב בחודש מרחשוון, שלושים יום לטבח ולחורבן במערב הנגב, שבעקבותיו ראינו מעשה חסד רבים. אם תקווה תצמח מן האסון, זו תהיה רק (או בעיקר) בגלל אותו החסד.