בשבת בראשית תשע"ז התחלנו בפרויקט חדש להעמקת הבנת התפילות. בכל שבת בבוקר מועבר הסבר קצר לקטע מהתפילות. ההסברים, הנכתבים ע"י חברים שונים מייצגים תפיסות שונות, כוללים רקע, מטרה השתלשלות הטקסט, סיבת מיקומו בתפילה וכוונת המחבר(ים). חלק מן הדברים מוצגים בעמוד זה.

תוכן העניינים:

מודה אני; ברכות השחר
תהילים פרק ל: מזמור שיר חנוכת הבית
תהילים פרק יט: הַשָּׁמַיִם מְֽסַפְּרִים כְּבֽוֹד־אֵל
אז ישיר ומי כמוך
למה קוראים את השמע בישיבה ומתפללים בעמידה
סמיכת גאולה לתפילה
ברכת אבות
קדושת השם
קדושת היום
על הניסים ליום העצמאות
ברכת השלום
אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה
סדר קריאת התורה
אשרי יושבי ביתך
אין כאלהנו
קדיש אבלים

---

מודה אני

בכל בוקר כשאנו קמים אנו אומרים את תפילת מודה אני.

מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.

אם זוכרים לומר ברכה זאת מספיק פעמים בחיים, זה נהיה לאינסטינקט כזה שקמים בבוקר ואומרים זאת.
אנו מודים לאלוהים שהחזיר לנו את נשמתנו בחמלה. בגלל האמונה שבלילה אנו כמו מתים אנו אסירי תודה שחזרנו לחיים ואנו אומרים רבה אמונתך, כי אנו אסירי תודה על האמון שאלוהים נותן בנו בני האדם לעוד יום חדש.
כל זה טוב ויפה אבל המודה אני הזה הוא תפילה מאורחת יחסית שמקורה כנראה בנוסח הגלותי של התפילה.
בנוסח א"י הקדום לא מופיעה תפילת מודה אני כזאת, אלא משהו בנוסח אחר שגם פותח במילים מודה אני: מוֹדָה/מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אלוֹהַי וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתַי [וְאִמּוֹתַי], שְהוֹצֵאתָנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בָּרוּך אַתָּה ה' מְחַיֵה הַמֵּתִים.
וואו, זה הרבה יותר מתאים לומר עם הקימה בבוקר שהוצאתני מאפלה לאורה, כלומר מחושך הלילה ומהשינה העמוקה שלי לאור היום ולהתעוררות השכל משנתו. וגם יש לנו כאן חתימה של מחיה המתים, שהכוונה כאן היא לא לתחיית המתים אלא תודה לה' שהחייה אותנו מחדש אחרי הלילה בו אנו נחשבים כמתים.
ברכה יפה ועתיקה…. אז למה לא אומרים אותה? כמו תפילות רבות עתיקות בנוסח א"י הן נעלמו מסידור התפילה שלנו בגלל מלחמות היהודים בין בני א"י ובני בבל, ובני בבל לא רצו שבן אדם יאמר ברכה עם שם ה' מייד כשהוא קם בבוקר ויושב על מיטתו אז מצאו תפילה אחרת.
אז דעו שיש לנו כל מיני תפילות של מודה אני ואולי תחברו גם את התפילה היומיומית שלכם על מה אתם מודים מייד כשאתם קמים בבוקר. (הרב צבי גרץ) חזרה לתוכן העניינים

ברכות השחר

במקור בברכות השחר נאמרו בבית, כל ברכה צמוד לעשיית הדבר המעשה המתאים, כמו שכתוב בבלי ברכות (ס:ב):

כי שמע קול התרנגול יֹאמַר "ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כי פתח את עיניו יֹאמַר ברוך פוקח עורים…" וכן הלאה.

במרוצת הזמן הברכות נכנסו לסידור ולתפילה בציבור לטובת מי שלא ידע או לא זכר את כולם, ביחד עם ברכות הזהות מבוססים על בבלי מנחות ושם לא נאמר ציון מתי אדם אמור לברך אותם.

ברכה אחת היא יוצאת דופן: "הנותן ליעף כח" שהופיעה לראשונה במחזור ויטרי במאה ה-XII, בניגוד לכלל הרווח לא לחדש ברכה מלאה הכוללת שם מלכות שלא מופיע בתלמוד. אבל החיים חזקים יותר מבית המדרש וכל מי שקם מוקדם לתפילה מבין מעליו למה היא נחוצה.

עד היום המנהג לברך את ברכות השחר בבית כנסת ולא בבית נושא לדיון. אני רוצה להציע שזה דווקא אמירה חשובה, כי הן הבסיס ממנו עולה כל המבנה התפילה. כל שבנין גובה יותר כך הוא צריך יסודות חזקות יותר. ברכות השחר מחברים אותנו למי שאנחנו בגוף, בזהות, ובין האנשים סביבנו. הן העוגן שמאפשר למתפלל להעלות אל העניינים שברומו של עולם בהמשך התפילה. (שושנה מיכאל צוקר) חזרה לתוכן העניינים

ברכת "אשר נתן לשכוי בינה"

מי שמגיע לתחילת התפילות זוכה לשמוע את הברכה הראשונה מברכות השחר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ולילה." שכוי, למי שאינו יודע, זה תרנגול. זו ברכה מוזרה.

אם הכוונה היתה לברך את האלוקים שסדר שהתרנגול יעיר אותנו בבוקר – היינו צריכים להגיד "אשר ברא את התרנגול לקרקר בבוקר." המפתח לברכה זו הוא המלה "להבחין". יכולת התרנגול אינו כמכניזם או כרובוט עם כישרון לקרקר בזמן הנכון אלא כתרנגול עם כישרון להבחין.

מקור לברכה זו נמצא בספר איוב פרק ל"ח "מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה". רוב הפרשנים הקלאסיים מבארים שכוונת הפסוק במילה "שכוי" היא ללב האדם. לפי פירוש זה, אנו מודים לה' שנתן בלבנו את אפשרות ההבחנה. ההבחנה היא אחת התכונות המרכזיות בחיינו כי היא המגדירה כל דבר.

האדם לא נברא כדי להיות רובוט אשר מתוכנת לבצע פעולות בצורה מכנית אלא קבל את היכולת להבחין.

לכן הברכה הראשונה בתפילת עמידה בימי חול לאחר שלושת הראשונות היא "אתה חונן לאדם דעת" ובמוצאי שבתות וחגים משלבים דווקא בברכה זו את ההבדלה בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.

לשכוי יש מטרה להבחין בין יום ולילה.

המסר של ברכה זו הוא שללב בן אדם יש מטרה לא רק להבחין בין יום ולילה אלא בין אור לחושך, בין טוב ורע ובמסטורין שמסתתר בתוך החושך כדי להפוך אותו לאור – להבנה. (מרק אוקרנט)‏ חזרה לתוכן העניינים

תהילים פרק ל: מזמור שיר חנוכת הבית

סידור התפילה הוא אוסף של טקסטים, ובסידור יש משמעות לא רק לטקסטים עצמם אלא גם למעברים ביניהם.

תהילים פרק ל: מזמור שיר חנוכת הבית מופיע בעמוד שאחרי ברכות השחר ולפני פסוקי דזמרה, אך מופרד מהם. לא מצאתי הסבר מניח את הדעת איך ומתי הגיע המזמור למקום הזה, אבל דומני שהוא נשאר שם משום שהוא מסמל את המעבר בין לילה ליום. כאשר לילה מטאפורי משתלט על אדם וקשה לו להביע את השבחים בפסוקי דזמרה, המזמור ממחיש את האפשרות של שינוי ושאכן אפשר לצאת ממשבר – אפילו הקשה ביותר – ולהמשיך לחיות בתוך תקוה.

נצרב בזכרוני בוקר יום שני אחד, לפני יותר מ-20 שנה חדשים ספורים אחרי שתמר דבוסקין ז"ל נהרגה: אמהּ סוזי ז"ל האטה את תפילתהּ כשליחת ציבור והדגישה את הפסוק לפני האחרון "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה." הסידור נתן לה, ונותן לנו, שפה להביע את מורכבות החיים. (שושנה מיכאל צוקר) חזרה לתוכן העניינים .

תהילים פרק יט: הַשָּׁמַיִם מְֽסַפְּרִים כְּבֽוֹד־אֵל

בתהילים פרק יט, הַשָּׁמַיִם מְֽסַפְּרִים כְּבֽוֹד־אֵל, יש שלושה חלקים מובחנים שמתחבאים יחד לשלם המתאים במיוחד למקומו בתחילתו של פסוקי דזמרה בשבת.
החלק הראשון מתאר את הדר הבריאה האילמת:
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ… אֵין־אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם׃
מן הבריאה ההתפלאות האוניברסלית שאין השפה יכולה להכליל אותה, הפרק עובר אֶל התורה, התגלות האל לעם ישראל, המזוקקת דווקא במילים:
תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי…
ובסוף המשורר מביט על עצמו בתוך הבריאה וביחס אל התורה וחושש:
גַּם־עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב׃ שְׁגִיאוֹת מִי־יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי׃
אדם אולי מרגיש קטן אבל בלי מבטו המבין והמעריך הבריאה ותורה הן כמו העץ הנופל ביער ואין מי ששומע: האם באמת הרעיש?
זו משימתנו בזמן התפילה: להביא את הבריאה ואת תורה אל תוך חיינו ואז להביע את רחשי ליבנו כך שמילותנו הכנים יִהְיוּ לְרָצוֹן לְפָנֶי ה' צוּרֵנוּ וְגֹאֲלֵנוּ׃ (שושנה מיכאל צוקר) חזרה לתוכן העניינים

אז ישיר ומי כמוך

קריעת ים סוף הינו הנס האחרון של יציאת מצרים כפי שמתואר בשיר שבני ישראל שרים לאחר הנס בו נתבונן בשיר:

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור
אשירה לה' כי גאו גאה סוס ורכבו רמה בים

צרוף משה עם בני ישראל לשירה ביחד כמקהלה הוא אלמנט חשוב בשירה הזו לא ברור איך הם שרו את השיר אולם כרגע זה לא חשוב לשיר יש שני חלקים. חלק ראשון – מתאר נס קריעת הים

עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו
ה' איש מלחמה ה' שמו
מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף
תהומות יכסימו ירדו במצולות כמו אבן
ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב
ברוב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרנך יאכלמו כקש
וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים ומסתיים ב:
אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי
נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים

עכשיו מגיע העת לתאר את התוצאות:

מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא
נטית ימינך תבלעמו ארץ נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך
שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל יושבי כנען

ומסתיים ב:

תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית
תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדוני כוננו ידיך
ה' ימלוך לעולם ועד
ה' מלכותה קאים לעלם ולעלמי עלמיא
כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים

כאן מדובר על העתיד – כניסת בני ישראל לארץ ישראל. השירה אינה מתייחסת רק לנס אולם גם לעובדה שהנס יימשך בכניסה לארץ ישראל. הרבנים סברו שכפי שקרע את ים סוף אותנו לרשת את ארץ ישראל ככה יביא אותנו לתקופת הגאולה, לכן הכניסו את "מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא" בסידור לפני תפילה עמידה חזרה לתוכן העניינים

קוראים בישיבה, מתפללים בעמידה

לו היו הלל ושמאי חוזרים לבית-כנסת בימינו או אפילו בימי הביניים יתכן שהיו מופתעים לגלות שרֹב קהילות ישראל יושבים בזמן קריאת שמע. הם ובתי מדרשם היו חלוקים בנושא והלכה נקבע לפי בית הלל שלימד "כל אחד קורא לפי דרכו". רק במאה התשיעית קבע הרב עמרם גאון קביעה חד-משמעית שיושבים בזמן שקוראים את שלושת הסעיפים של שמע. הוא חיזק את עמדתו עם מדרש (ויקרא רבה כז:ו) המשווה את קריאת שמע למכתב הנשלח בשם מלך (ז"א אלהים) ששיגר הנחיות לעמו (אנחנו). לכן ראוי לעצור, לשבת ולקרוא כל מילה בזהירות. ואז אנחנו קמים פוסעים שלושה צעדים קדימה ומתפללים כעומדים לפני מלך, ביראת כבוד וברצינות. דימוי אחר מורה למתפלל לעמוד כאילו השכינה מולו. כדי לכבד את המעמד, רצוי – אם אפשר – לא לשבת סמוך מיד לפני אדם המתפלל.

בנוסף ליחסי מלך-נתין, אני רוצה להעלות אפשרות אחרת על-סמך מדרש אחר, בו המלך-האל מקדש את כנסת ישראל לאשה בכתובה נדיבה (התורה) ואז נוסע לשנים רבות (כן, זה איכה רבה ג: כז). ‏כדי לשמור על נאמנותה הכלה המתגעגעת קוראת שוב ושוב בכתובתה. לכן אנחנו קוראים את קריאת שמע ובתורה, יום-יום, שבוע-שבוע אף שכבר קראנו בהם אין-ספור פעמים. ואז אנחנו עומדים בתפילה, משתדלים לשלוח מסר בחזרה, ולהציץ אל האופק, אולי הוא חוזר.

בעולם בו האלוהים נסתר יותר מאשר הוא נוכח הדמויים אלו לא רק מסבירים את מנהגי התפילה אלא גם סוללים דרך פנימה אל תוך החוויה.(שושנה מיכאל צוקר) חזרה לתוכן העניינים

סמיכת גאולה לתפילה

יש כלל בהלכות תפילה "לסמוך גאולה לתפילה," לעבור ישר מן הברכה "ברוך… גאל ישראל" לתפילת העמידה. עליו אמר רבי יוחנן במסכת ברכות "איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה." ממנו צמחו כללים הלכתיים לגבי הפסקות מילוליות בין הברכות וגם המנהג – שלא נפוץ אצלנו – שהש"ץ מסיים את הברכה בלחש כדי שהקהל לא ישמע ולא יענה "אמן."

אבל רבי יוחנן לא דיבר כאן בשפה הלכתי כמו "חייב אדם" אלא אמר דברי עידוד וחיזוק, לומר שתפילה צחה וחזקה יוצאת מן מודעות מחושית של הכוח האלוהי לגאול. אם תוכל להרגיש את הרגע של קריעת ים סוף, תפילתך תצא נשכרת. ייתכן שזו הסיבה ששירת הים הוכנס לפסוקי זימרה, שעיקרו פרקי תהילים.

זו משימה לא פשוטה. לעתים קרובות המודעות הזאת קיימת בשאיפה. ולא רק לנו, בהמשך הסוגיה התלמודית דווח כי רב ברונא סמך גאולה לתפלה פעם אחת ובאותו הזדמנות לא ירד החיוך מפניו כל היום.

לא סתם התפילה נקרא "עבודה." היא דורשת מאמץ, מאמץ שיש בה שכר. (שושנה מיכאל צוקר)חזרה לתוכן העניינים

ברכת אבות

1 אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב: מקור הביטוי
רועה צאן מגשש דרכו במדבר ומבחין במראה נדיר, סנה בוער ואיננו אוכל. הוא סר לראות וה' קורא לו מתוך האש: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב." אנחנו משקפים את המילים חזרה בתחילתה של כל עמידה ומזדהים מול אלהים כממשיכי דרך האבות. דברינו גם מופנים פנימה ואנחנו מזכירים לעצמנו שנוכל לשאוב השראה מדוגמאותיהם של אלו שקדמו לנו.

המילים "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" שגורים בפינו אך נדירים בתנ"ך. לכן ההקשר המקורי שלהם שווים תשומת לבנו. משה ערני לפלא שבעולם ואלוהים נענה למוכנות שלו לקחת את הזמן ולהתבונן. כל תפילה היא הזדמנות לחזור לסנה, אפשרות חדשה לגשת אל הקודש אם נפתח את הלב לפלא… (שושנה מיכאל צוקר)

2 אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב: משמעות
בביטוי "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", אנו אומרים שהאלוהים, שאליו אנו פונים בתפילה אינו הפשטה פילוסופית.
אנו רוצים לחוות אותו ביחס אינטימי יותר, מאשר כמלך עליון או ה "המתמטיקאי הגדול".
ישנם דרכים רבים שניתן לתאר את האלוהים. אבל בתפילה, אנו פונים אליו כ "אלוהים של אברהם, יצחק ויעקב" האינטימי והנגיש, (עם הרחבה לאמהות לאלו הבוחרים באופציה הזו). זה האלוהים מהנרטיב היהודי, וזה האלוהים שאיתו יש להתמודד כאשר אדם מחפש את עצמו במסגרת הרחבה יותר של משמעות.
אברהם יהושע השל אמר ש "הביטוי 'אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב' שונה מבחינה סמנטית מביטוי כמו 'אלוהי האמת, הטוב והיופי'. אברהם, יצחק ויעקב אינם מסמלים רעיונות, עקרונות או ערכים. הם גם לא מייצגים מורים או הוגי דיעות, ואין להבין את המושג כמו 'אלוהים של קאנט, הגל ושלינג'. הם מסמלים חיים בתלם היהודי שיש להמשיך. חייו של המצטרף לברית אברהם ממשיכים את חייו של אברהם, חייו של המצטרף לברית יצחק ממשיכים את חייו של יצחק, וחייו של המצטרף לברית יעקב מצטרפים לחייו של יעקב. שכן ההווה קשור לעבר.
כפי שכתוב בספר בראשית 'אברהם עודנו עומד לפני ה' וגם אנחנו עומדים לפני ה'. אנו ממשיכים את הבריתות אשר אלוהים הבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב" (מרק אוקרנט)

3 אברהם: אביר האמונה והשאלה

אברהם: מהפכן דתי ואביר אמונה שהיה מוכן אפילו להקריב את בנו. האם נוכל לגשת אל אלהים כממשיך דרכו? התשובה דווקא קלה יותר ממה שנראה במבט ראשון כי חתימת הברכה פונה אל אלוהים כ-"מגן אברהם" לשון הנלקח מסיפוריו של אברם בתחילת דרכו. ‏בבראשית ט"ו, אלהים אומר "אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד." משתמע מזה שאברם פחד. הוא מגיב "מַה־תִּתֶּן־לִי?" בהמשך הפרק נאמר שאברם "וְהֶאֱמִן בּה'" אך כעבור שתי פסוקים הוא שואל: "בַּמָּה אֵדַע?‏" גם אברם חווה עליות ומורדות באמונתו. היו לו ספקות ‏והוא שאל שאלות. ‏מה שהיה מותר לאברהם, מותר גם לנו. לקחת את הקשיים ולגשת אתם, בצעדים מהססים, לאלהים. (שושנה מיכאל צוקר)

4 אלהי שרה
כשאנחנו – כקהילה וכיחידים – שוקלים האם להוסיף את שרה (ושאר האמהות) לתפילתנו חשוב שנשאל את עצמינו מי היא הייתה איזה ערך מוסף היא תוסיף לתפילתנו?
הרי אנחנו לא כוללים אברהם בגלל שהוא גבר אלא בגלל ‏מעשיו והשפעתו על חיי עמינו.
‏אברהם שזכה לתקשורת אלוהית משופרת אבל ה' פקד גם את שרה שחיה עם שתי רגליים על הקרקע, אם לא בתוך הבוץ.‏

• היא לא שמע "לך-לך" אבל הלכה.
• היא ניסתה להתמודד עם עקרותה בצורת ארצית, מעשית והכל הסתבך לה.
• גם הבשורה על הולדתו העתידי של יצחק הגיע עליה מרחוק ורק בפעם שניה שנמסרה.
• כאשר היא בסוף ילדה היא גלתה שלא ביכולתה לשמור על הבן מכל רע…

פרטי חייה של שרה רחוקים משלנו אבל שרה גם מסמלת:‏

• כל אדם – שלא קובע מהלך חייו
• כל אדם – שלא יכול להגשים את שאיפותיו בפעם הראשונה או אפילו השניה.‏
• כל אדם – ששומע קול אלוהים דרך אחרים או עמום בתוך האוהל.‏
• כל אדם – שכמעט מפסיד את כל מה שהשיג אחרי מאבק עיקש.‏
• כל אדם – שזקנתו עטופה בשתיקה. ‏

לדעתי אזכורה של שרה בתפילה ‏מעידה שאלוהינו הוא לא רק אלוהיהם של גיבורי האמונה כמו אברהם, אלא ‏שהוא גם אלוהי שרה, אלוהינו שלנו החיים במציאות מסובכת ושומעים את קולו רק במרחק רב. (שושנה מיכאל צוקר)

5 מידותיו של הקב"ה

אחרי הצגה ראשונית של האלהים כאלהי האבות הברכה הראשונה בעמידה ממשיכה עם ציטוט מספר דברים (י:יז-יח) "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא־יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד׃ עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." הסידור מקצר: "גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים." לא הפירוט ‏חשוב אלא הכלל: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו,‏‎ ‎נגישותו. יראה בפני האלהות אינו בהכרח פחד מן האיום והנורא, אפשר להירגע כי הוא מתייחס לעולם בחסד. רוחך לא מתרוממת? גם על זה אפשר להתגבר, התפילה מזכירה לנו שאפשר ללכת בדרכי ה' כאן, על פני האדמה, ‏להרגיש את נוכחותו במעשים של חסד, בין אדם לחברו. ‏(שושנה מיכאל צוקרחזרה לתוכן העניינים

קדושת השם

1

תפילת הקדושה מעלה שאלה תאולוגיית כבדת משקל:

המלאכים שואלים זה לזה: איפה אל*הים?
איה מקום כבודו?
נביאי ישראל הציעו תשובות שונות.
בעיניי הנביא ישעיהו: כבודו מלא עולם, ה' ממלא את כל הארץ בכבודו. כלומר: "המקום" נמצא בכל מקום. בכל מקום בעולם, שמיים וארץ.
אבל בעיני הנביא יחזקאל: אל*הים יפן ממקומו. כלומר: אל*הים משקיף מלמעלה, משם יפנה אלינו ברחמים.
או בלשון תהילים: השמיים שמים לד' אך הארץ נתן לבני אדם. הטבע פועל כדרכו, והאדם שולט במעשיו עלי האדמות.
אך יש גם אפשרות שלישית. אמר הרבי מקוצק: "איפה אל*הים?"
אל*הים נמצא בכל מקום שאתה נותן לו להיכנס אליו. (נעמי לייטנר)

2

קדוש, קדוש, קדוש, ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו

במשך התפילות אנו מזכירים את המושג קדושה פעמים רבות:
בפסוקי דזמרא אומרים:

כי בשם קדשו בטחנו
הללויה, הללו אל בקדשו
ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו

בשחרית אומרים:

שוכן עד מרום וקדוש שמו
האל המלך הגדול והקדוש
הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו: אין קדוש כה'

בחצי קדיש וקדיש שלם וקדיש אבלים אומרים:

יתגדל ויתקדש שמא רבא

ויש עוד – אולם הבנתם כבר את הפרינציפ – קדושת ה' מוזכרת הרבה פעמים.
בספר ויקרא כתוב:

כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני (יא:מד)

אז אלהים קדוש ולפי הפסוק בספר ויקרא, גם אנו קדושים, מה המשמעות?
יש אנשים אשר בורחים מהביטוי הזה בגלל צניעות, אפילו צניעות מבורכת, ומכריזים שאינם קדושים. מה פתאום קדושים! או בדרך אחרת טובים יותר מאחרים – מה שמוביל למושג המוכר – העם הנבחר.
יש גם אנשים אשר קופצים על הרעיון – אנו קדושים – אנו העם הנבחר ולכן יש לנו זכויות יתר. אפשר להבין לאן זה מסוגל להוביל, במיוחד בפוליטיקה.
אבל יש דרך אחרת. הייתם קדושים אינו זכות אלא חובה! איך צריכים להתנהג כדי להיות קדושים, מתוארת בתפילות.
לדוגמא, אם כתוב בתפילות מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים מילים אלו אינם מיועדים רק כמילות שיר ששרים אלא גם דרך להיות קדושים.
עובדה, שיהודים ידועים בעולם כאלו שמובילים בתחומים רבים

• בהמצאות
• ביצירות מופת
• כהוגי דעות
• בניהול
• במדיניות
• ועוד תחומים רבים אחרים

לטובת העולם – לשיפור העולם – להיות קדושים
התפילה מלא בכוונים כאלו, ותפקידנו בתפילות הוא לקלוט את המסרים האלו מפני שאם האלוהים קדוש גם אנו מסוגלים להיות קדושים. (מרק אוקרנט)‏

3

מחשבות על השם המפורש, ראה את הבלוג האישי של שושנה "קבע וכוונה" .

4

שמע בקדושת מוסף

קיימת מצות עשה לקרוא קריאת שמע פעם ביום (בתפילה שחרית) ופעם בלילה (בתפילת מעריב).
אז למה אומרים את הפסוק הראשון של קריאת שמע בקדושה של מוסף וששת המילים מסוף השמע "להיות לכם לאלוקים. אני ה' אלקיכם"
אז למה בעצם מופיע פסוקים אלו של השמע בקדושת מוסף? הרי כתוב "פעמיים באהבה שמע אומרים" וכן שמע מופיע פעמיים בתפילות היומיות.

לפי מקור בתשובות הגאונים, כתוב שבימי רב, מגדולי חכמי התלמוד, גזר איזגדר מלך פרס שלא יקראו קריאת שמע בתפילות. מה עשו החכמים אז?

תקנו להבליעו, בעצם להחביא את השמע בתוך הקדושות של שחרית ומוסף כדי שלא תשתכח קריאת שמע מפי התינוקות. מ"שמע ישראל", ועד "אני ה' אלהיכם".

למה אסר על השמע – מפני שהשמע מכריז שאלהים הוא אחד, בניגוד לדתות אחרות השולטות באותה תקופה. אותו מלך גם גזר שאסור לשמור שבת.

מה עוד עשו החכמים כנגד הגזרות האלו? החכמים בקשו רחמים מן השמים ומה קרה?

בא תנין בחצי היום ובלע את המלך הרשע הזה בבית משכבו, והתבטלה הגזירה.

האבודרהם, פרשן תפילות בספרד במאה ה 14, כתב שעל אף ביטול הגזירה, החליטו החכמים להמשיך בשני פסוקי השמע בתוך קדושת מוסף של שבת וחג וגם תפילת נעילה ביום כיפור. ולמה! מפני שתי סיבות

1. כדי שיתפרסם הנס הזה לדורות ולהודות לשם על ביטול הגזירה.
2. מפני שאין בתפילת מוסף ונעילה קריאת שמע

הגאונים לא בטלו את המנהג הזה בארץ ישראל, בסוריה ובמצרים.

אגב, לעומת זאת המנהג של יהודי לונדון ואמסטרדם היה לא להגיד את פסוקי קריאת שמע בקדושת מוסף מפני שהגזירה בוטלה. (מרק אוקרנט)‏ חזרה לתוכן העניינים

קדושת היום

ששה ימים בשבוע תפילת העמידה נשארת ללא שינוי מהותי. בימי חול העסוקים, התפילה הסטטית משמשת לנו עוגן.

בשבת יש זמן, יש שקט, והתפילות משתנות. לברכה "קדושת היום" שכל עמידה יש מיקוד שונה, הרואה את השבת מזווית אחרת.

בערב שבת אנחנו מכריזים על שבת כ-"תַּכְלִית מַעֲשֵּׁה שָׁמַיִם וָאָרֶץ." מהזווית הזאת משמעות השבת היא ההמנעות מלעשות שינויים בעולם.

בשחרית אנחנו עוברים מן הבריאה אל ההתגלות, מזמן קדום לזמן היסטורי. האלוהים כבר לא לבד בעשיה, ואנחנו מצֻווים לשמור את השבת כאות לברית שנכרת בסיני. מעבר למנוחה מוזכרת הנאה של "חמדת הימים" בו כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ.

זהו רגע להודות על מתנת התורה שתובעת מאתנו לעצור את מרוץ העשיה ורכושנות באופן קבוע, לנשום עמוק, לנשוף לאט להעריך את העולם כמו שהוא קיים.

בתפילת מוסף המבט ממוקד בעולם העכשווי והלא שלם.

בתלמוד הירושלמי רב מלמד כי בתפילת מוסף המתפלל "צריך לחדש בה דבר" ולא לחזור על מה שאמר בשחרית. רבי יוסי מסביר "אפילו אמר 'ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף' יצא." הוא הציג דוגמא, לא הכתיב טקסט מחייב, מה שמאפשר ל-סידור ואני תפילתי (ואחרים) להציע שתי ברכות שונות לבחירת המתפלל. בראשנה יש שינויים קלים ביחס למסורת; השני חדש יותר. ברצוני להדגיש את המשותף ביניהן.

מעבר לתפקידו כמקום הקרבנות, בית המקדש מייצג בזכרון המסורתי של עמנו קרבת אלהים ואחדות העם. הווריאציה הראשונה מביעה את משאלה לחידושם במילים "שתעלה נפוצינו בשמחה לארצנו… והקריבו באהבה"

בטקסט החלופי כמיהה דומה מובאה במילים אחרות: "שלארץ חמדת אבות נפוצותינו מרצון יעלו בני לאה בשלום בה עם בני רחל יחיו… כי מלא הארץ דעת את ה'."

התפילה הנוספת של שבת מוסיפה לנו הזדמנות למדוד את עולם שלנו מול האידאל ולהתפלל שנוכל לצעד אפילו מעט בכיוון הנכון.

במנחה, שוב מחשיכים השמיים, אבל לפני שֶׁנִּזָּרֵק אֶל החולין, יש צוהר אֶל הגאולה, בתקווה שהחזון יחזק אותנו ויניע אותנו לְכַוֵּן את מאמצנו אֶל מטרות ראויות. אסיים במילותיו של שהרב גורדון טוקר (בתרגום שלי):

בשעות בין הערביים הרומנטיות, מותר לנו לחלום חלומות פז על העבר והעתיד. אך באור היוקד של שבת בבוקר, עלינו להכיר בעובדה שרק דרך מעשיים אנושיים, רק דרך מתן תורה ומתנת התורה אפשר להגשים את הבטחותיו של האל… לא היינו שותפים לבריאה, אך דרך התגלות התורה, נוכל להגיע לתפקיד מושיע בהבאת הגאולה. (שושנה מיכאל צוקר)

על הניסים ליום העצמאות

"על הניסים ליום העצמאות" מופיע בכל העמידות לימי חול בסידור ואני תפילתי וגם בברכת המזון. בעצם קיומה, מכריזה התפילה על שתי עניינים שונים ושינויים במחלקת:

1. שיש משמעות דתית להקמת המדינה
2. שיש לנו הרשות, ואפילו החובה, להתאים את תפילותינו לשינויי העתים.

לתפילה זו נוסחים שונים, ואקרא כאן ארבעה מהם:

• הסידור לימות החול של תנועת הקונסרבטיבית בארה”ב משנת 1966 מתחיל: ‏"בימי הרג ואבדן של מלחמת העולם." אמירה חזקה מאוד לגבי שואה ותקומה.
• קישור מעודן יותר מופיעה בסידור עבודה שבלב: "בִּימֵי שִׁיבַת צִיּוֹן הַשְּׁנִיָה‎ ‎כְּשְבָּאָה שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה גֵּיא הַהֲרֵיגָה וּבְנֵי עַמְּךָ מִכָּל תְּפוּצוֹתֵיהֶם."
• בסידור ואני תפילתי הראשון (1998) היה דגש אחר: "בימי שיבת ציון כשהיה עמך ישראל מפזר ומפרד בין העמים, קמו חלוצים לבנות מחדש את ארץ ישראל"
• והמהדורה הנוכחית, מדלגת ישר למלחמת העצמאות: "בִּימֵי שִׁיבַת צִיּוֹן הַשְּׁנִיָה כאשר עמדו עמי ערב על עמך ישראל."

מהות ההבדלים ברורה ויש כמוהם רבים אחרים. רציתי רק לפתוח צהר לגיוון.

לסיום, אני רוצה להצביע בשורה אחת שלדעתי חשובה: "רבת את ריבם, דינת את דינם ולמדתה יְדֵיהֶם לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם לַמִּלְחָמָה." הסלע האחרון מבוסס על תהילים פרק קמד, ומגשר בין התפיסה שכל בידי שמיים ו-"נס לא קרה לנו." קרה לנו נס אבל לא בלי שבני אדם לקחו בו חלק. (שושנה מיכאל צוקר) מצגת מקורות (עברית-אנגלית) בנושא.
חזרה לתוכן העניינים

ברכת השלום

אנשי כנסת הגדולה תקנו ברכת "שים שלום" כדי לסיים את העמידה ‏בשלום. מכאן למדו חכמים תמיד לסיים בבקשת השלום. "קדיש יתום" וכן ‏‏"קדיש תתקבל", מיועדים‏‎ ‎לסיים את התפילה, ולכן מסיימים בהם – "יהא ‏שלמא רבא מן שמיא", "עושה שלום במרומיו‎". ‎‏. אגב, "חצי קדיש" אינו ‏מיועד לסיום אלא להפרדה בין יחידות שונות באמצע התפילה, וכן אין ‏אומרים בו "יהא‎ ‎שלמא" ו"עושה שלום". אפילו את ברכת המזון מסיימים ‏בבקשת שלום – "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך‏‎ ‎את עמו בשלום‎".‎

המקור הראשון להבנה זו הוא המשנה במסכת ראש השנה אשר עוסקת ‏בנוסח‎ ‎התפילה של מוסף ראש השנה: המשנה מציגה את כל ברכות תפילת ‏מוסף, ואינה מתיחסת לברכת‎ ‎השלום. רמב"ם אמר שבעצם "ברכת כהנים" ‏היא כינויה של ברכת "שים שלום"‏

בנוסח אשכנז יש שתי גרסאות לברכת השלום. "שים שלום" לתפילת ‏שחרית ומוסף ו"שלום רב" לתפילת מנחה ומעריב. ‏

‏"שים שלום" קשור לברכת כהנים ו "שלום רב" אינה קשורה לברכת ‏כהנים:

יברכך ה‎ '‎וישמרך מקביל לחצי שני של שים שלום טובה וברכה
יאר ה' פניך אליך מקביל ל ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך
ויחנך מקביל ל חן וחסד ורחמים
ישא ה' פניו אליך מקביל ל כי באור פניך נתת לנו
וישם לך שלום מקביל ל-שים שלום

ברכת "שלום רב" הנאמרת בתפילות מנחה ומעריב, אינה כוללת אף מונח ‏מברכת כהנים. ‏

בתפילות שחרית ומוסף, כשהכהנים אמורים לברך את הקהל, הכהנים ‏מברכים שנזכה לשלום. בתפילות מנחה וערבית שאין בהם ברכת כהנים, ‏מסיימים בבקשה שהקב"ה יעטרנו בשלום שלו – "וטוב בעיניך לברך את ‏עמך ישראל בכל‎ ‎עת ובכל שעה בשלומך‎”‎‏ ‏

לכן, ברכת השלום אינה חלק אינטגרלי מהתפילה, אלא ברכת פרידה, ‏שמסיימים את התפילה בנוסח מקביל "עושה שלום במרומיו הוא יעשה ‏שלום עלינו ועל‎ ‎כל ישראל ונאמר אמן‎".‎ (מרק אוקרנט)‏ חזרה לתוכן העניינים

אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה

1

תפילת שמונה עשרה נתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה. ‏

ר' יחזקאל לנדא, מגדולי הפוסקים במאה ה-18, העיר שעל אף שתפילת העמידה מסתיימת בברכת ‏השלום, התנאים והאמוראים הוסיפו תוספות שונות בעלות גוון אישי, המנוסחות בדרך כלל בלשון יחיד ‏שלא כמקובל בסידור. תספות התפילות והבקשות לסוף העמידה נובע מדברי המשנה במסכת אבות: ‏

וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא נהוג שכל מי שרוצה להוסיף בקשות פרטיות בתפילה יוסיפום באלוקי נצור. ‏

תפילת "אלקי נצור…" נתקנה בגמרא על ידי מר בריה דרבינא, ‏‏ויתפלל ויכוין בה להכניע את יצרו הרע ובפרט בענייני הדיבור, … וכיון שפעולת התפילה היא בלשון ‏ובשפתים לכן ביקש עליהם שלא יפגום בהם ויהיו מכוונים עם הלב ‏ המעשה של מרים שדיברה על משה אחיה והעונש שבא עליה בחטף, מצביעה על החומרה הרבה בה ‏מתייחסת התורה לחטאי הלשון. ‏חומרת פגם הלשון בולטת כאשר מוסיפים את הקטע הפותח בבקשה "אלקי נצור".‏

‏אלוקי, נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה.

האדם מבקש לנצור את לשונו מרע ואת שפתיו מלדבר ‏מרמה.‏ הוא מוסיף ומבקש, שגם למקלליו ולמבקשי רעתו הוא יידום – לא ישיב להם כגמולם. בדרך זו יוכל ‏האדם להידבק במצות אהבת הריע ולהיכלל עם הכלל בתפילותיו.‏

מיקומה של תפילה זו בסוף העמידה מלמד, ששמירת הלשון הינה משימה מרכזית בחיינו.‏ לאחר שדוד המלך מציב את השאלה: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב?" הוא משיב: "נצור ‏לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".‏ שמירת הלשון היא מפתח כללי למסגרת חיים נעלה יותר. לדברי דוד המלך, זוהי הדרך בה חייב האדם ‏לאחוז בו אם הוא, החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב. (מרק אוקרנט)‏ חזרה לתוכן העניינים

2

בתפילת "אלוהי, נצור לשוני מרע " כתוב "נפשי כעפר לכל תהיה‏‎".‎

משפט קשה להבין! ‏

הרב שלמה בן אליהו מסביר: "הכוונה שאדם יסלח למי שפגע בו כי בסופו דבר האדם נובע מעפר הארץ ‏אשר לא מסוגל להעלב"‏‎.‎‏ ‏

‎זו אולי הצדקה מוחצת לשפלות הרוח שבה לפעמים נוהג האדם כלפי אחרים‎.‎ ‎אולם זה עדיין קשה מלנשוא ‎לכן עדיף לחבר אותו קטע לקטע אחר בתפילה, "ולמקללי נפשי תידום‎". כלומר, זה לא רק שעלינו לנצור את לשוננו ושפתנו, אל מול עלבון האחר‎, אלא שגם על נפשנו להיות דוממת, בלתי-פגיעה. ‏

וזה האתגר הגדול‎.

כי יש מקרים רבים שאנשים פוגעים ומעליבים: וכדי לשמור על שלום, הנפגע אינו משיב מילה.‏‎ אבל ברור שבפנים הוא אינו שקט אלא זועם ואולי נשאר מוטרד ימים ולילות‎.‎ ‎אינו מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, מלבד הפגיעה בו‎. אז זה העניין. השתיקה וחוסר התגובה, מכבידה עליו‎. אמנם, נמנעה פגיעת חזרה כנגד הפוגע הראשון אשר הייתה יכולה לגרור לתגובות שרשרת, אבל בתוכו ‏הרעל מפעפע‎.‎

‎וכשהרעל מפעפע לתוכו כמובן שקודם כל זה גורם לחיים אומללים מלאי טרדות, מלאי תחושת סבל ‏והשפלה, אבל גם הופך אותו בן אדם כך שהרבה יותר קשה לו להיות חביב לבריות, שהרי הוא נושא ‏בתוכו את אותה מועקה כבדה ועתיקה, שהולכת ומצטברת ואיננה מרפה וכבר איננה מיועדת לאותו ‏אדם מסויים שפגע בו, כי כבר מספר האנשים כל כך גדול והם כולם הפכו להיות מין ציבור אחד שנקרא ‏לו "אנושות" והכל היה יכול להימנע אילו רק הנפש הייתה דוממת, אילו רק היה מוצא דרך שלא להניח ‏לדברים לחלחל פנימה, להיספג במרקם העדין של הנפש, להיות ה‎-DNA ‎של הנפש‎…

לכן, מומלץ לנפגע, לזכור לומר לעצמו "ולמקללי נפשי תדום" ולא יניח לדברים לחלחל פנימה‎.‎ (מרק אוקרנט)‏חזרה לתוכן העניינים

סדר קריאת התורה

ויהי בנסוע הארון

ויהי בנסוע הארון החיבור בין שני הקטעים התנ"כיים, אחד מן התורה "ויהי בנסוע הארון…" ואחד מתוך ספר ‏ישעיהו "כי מציון תצא תורה…", היא מיזוג של תקופה מוקדמת לתקופה מאוחרת בדת ‏המקראית. ‏ המיזוג יכול לשמש כסמל למוטיב של שלום אוניברסלי.

"ויהי בנסוע הארון…", הקטע מהתורה ‏מתיחס לנשיאת ארון הברית על ידי הלוים כהבטחה להגנת האלוקים על עמו נגד אויביהם. ‏
לאחר הצהרה זו באה הפסוק "כי מציון תצא תורה….", המקשרת את התורה בחזון מעורר ‏השראה לשלום בין כל העמים.‏ בהתייחסו לפסקה זו, החוקר המקראי, יוליוס א. בויאר, משער כי ישעיהו הצהיר נבואה זו ‏בזקנתו לאחר הצלת ירושלים מצבאות האשורים בשנת 701 לפני הספירה. ישעיה הסתכל ‏קדימה באמונה מחודשת לעתיד, כאשר ה' יפתור את כל המחלוקות בין העמים כדי להביא ‏שלום לכולם. העמים יבואו לארץ ציון, "כי מציון תצא תורה…". ‏
פרופסור בויאר מדגיש כי לא כתוב שהעמים יגיעו לציון כדי שיקריבו קורבנות או יעלו תפילות. ‏העמים יגיעו לירושלים מפני שהיא מרכז ההוראה המוסרית והדרכה בדרכי אלוהים. אין שום ‏רמז לכניעה פוליטית ליהודה או לקונפדרציה איתה. כל העמים ישמרו על חירותם ועל ‏האוטונומיה שלהם.‏ אמירת פסוק זה מחזון ישעיהו, אודות עולם של שלום משמש כסמל של ההשלכות הרחבות יותר ‏של הקמת מדינה יהודית בארץ הקודש.
הפסוק "כי מציון תצא תורה". מבטא את האמונה ‏שמדינה יהודית, במידה הולכת וגוברת, תהפוך למעבדה לפתרון הבעיות הקשות של החברה ‏האנושית, ולקביעת אמות מידה להגשים את השאיפות האידיאליות של התורה.‏ (מרק אוקרנט)‏

על פי הרב יהודה ברנדס:
עדות לאמירת פסוק זה נמצאת לראשונה בספרי מנהגים מתקופת הראשונים, אך לא מוסבר מדוע התקינו לומר פסוק זה. לכאורה, אין צורך בהסבר, והכתוב מדבר בעד עצמו – פתיחת הארון והולכת ספר התורה אל הבימה מוקבלת לנסיעת הארון במחנה ישראל שבמדבר. בספר אליה רבה, בהלכות חג שמחת תורה (תרסט ה), כתב, שכאשר אומרים את פסוקי "אתה הראת" בהוצאת ספר תורה לפני ההקפות, אזי כשאומרים "ויהי בנסוע הארון" פותחים את הארון, וכשאומרים "כי מציון תצא תורה" מוציאים את ספרי התורה. משמע מדבריו שהבין את הפסוקים כמליצות: "בנסוע הארון" – פתיחת הארון, "מציון תצא תורה" – הוצאת התורה מן הארון.
מה אמור המתפלל לחשוב בעת שהוא אומר את הפסוקים הללו? האם יש לכך משמעות מעבר לאסוציאציה המילולית הרופפת, שבין נסיעת הארון ופתיחתו?
לפי הזוהר (פרשת ויקהל), כאשר מוציאים ספר תורה לקרוא בו בציבור, נפתחים שערי שמים, שערי רחמים, ומתעוררת האהבה לעילא. לכן, התקינו לומר תפילת "בריך שמיה" בשעה זו, שהיא עת רצון. בריך שמיה היא תפילה עמוסת בקשות, ואילו בקשתו של משה בעת מסע הארון: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", היא תמצית המבטאת את האפשרות לבקש בעת רצון זו של פתיחת הארון ונשיאת ספר התורה, בקשה כללית לישועת ה' ותקומת ישראל.
האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק מוליך את הפסוק בכוון אחר: "כי הנה מבואר בזוהר הקדוש, כי הלב נקרא בשם ארון אשר בו התורה, כמו שכתוב והיו הדברים האלה על לבבך", בסגנון אחר הוא מפרש עוד, כי גופו של אדם הוא כארון, לתורה אשר בלבו ובמוחו. לפי זה, מובנו של "בנסוע הארון" הוא התנועה הפנימית בלב האדם, לנסוע, להתקדם, ממדרגה למדרגה בקדושה, בלימוד התורה וקיום מצוותיה. (תפארת שלמה מועדים, לחג הסוכות). בעת הזאת הוא מתפלל שהקב"ה יסייע לו בשאיפותיו והגורמים המטרידים והמפריעים – בחינת "אויביך" ו"משנאיך" – שינוסו ויפוצו מפניו.
הקריאה הדרשנית מאפשרת לאדם לראות את עצמו כבית, כמקדש, כארון הברית וכספר תורה. הוא מביא את עצמו אל פסוקי התפילה ומוצא את עולמו הפנימי גנוז בהם, אפילו כאשר הם עוסקים כביכול בחפצים נבדלים ובזמנים רחוקים מן המקום שבו הוא עומד.
אנחנו נקראים לצאת מהארון ביחד עם התורה ולגלות את עצמנו בתוכה ויחד איתה לעולם כולו. (הרב צבי גרץ) חזרה לתוכן העניינים

למה אנחנו שרים מזמור לדוד כאשר מוליכים את ספר התורה חזרה לארון הקודש?‏ מדרש ודבר תפילה לכבוד יום הולדתה ה-90 של יוכבד וולבר בבלוג קבע וכוונה של שושנה מיכאל צוקר.‏

עץ חיים היא …‏

1

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְתמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר‎. (משלי ג, יח)

רש"י מסביר את שני חלקי הפסוק באותה משמעות. להחזיק בתורה ולתמוך בו הם פעולות ‏אקטיביות, של אחיזה בכח. ‏
הרבי‎ ‎דוד אלטשולר‎,‎‏ הסכים עם רש"י שהאחיזה היא פעולה אקטיבית, כפי שאדם שמדרדר, ‏יאחז בכל דבר כדי לא ליפול, כך גם אדם שרוצה חיים יאחז בתורה. אולם סוף הפסוק ‏‏"ותומכיה מאושר" מהווה קומה נוספת של אחיזה. מי שעושה גדרים וסייגים הריהו עוד יותר ‏נאחז בתורה, עוד יותר נשמר לא לאבד את התורה, ולכן גם שכרו יותר גדול. הוא גם יזכה ‏באושר.
‎ האבן עזרא טוען שהביטוי 'עץ חיים' מחזיר אותנו לאותו עץ חיים בגן עדן. חטאו באכילה מעץ ‏הדעת והתיקון לכך היה על ידי החזקה בתורה. אדם שנאחז בתורה בעוצמה הריהו מתחבר ‏לנקודת החיים, לאותה נקודה שהפסדנו בעקבות החטא‎.
הרמב"ם‎ ‎שואל, כיצד יתכן שהאכילה מעץ הדעת גרמה לאדם 'להרויח', לדעת כתוצאה ‏מהחטא טוב ורע, מה שלא ידע לפני כן? היעלה על הדעת שחוטא נשכר מחטאו? ‏
ועונה הרמב"ם שלפני החטא היה האדם חי במציאות מוחלטת של אמת. הוא הכיר בצורה ‏מוחלטת איך עליו להתנהג ללא ספקות וללא שיקולים לכאן ולכאן. אפשר אפילו להגיד שאדם ‏וחוה חיו חיים נאיביים וקבלו את הכל כפי שהוא. לאחר האכילה מעץ הדעת הם הבינו שיש ‏צדדים שונים לנושאים – הטוב והרע וביניהם – יש להחליט באיזה כיוון לבחור. אם קודם הם ‏היו ערומים, זאת היתה הנורמה הטבעית והמקובלת. לאחר החטא הבינו שיש שקולים כגון ‏צניעות, רגשות ואולי אפילו אופנה. לכן, יחד עם עונשם לעזוב את גן עדן היה צורך במדריך ‏לחיים והפסוק ממשלי אומר שהתורה ניתנה לנו כעץ החיים במקום עץ הדעת בגן עדן. כוונת ‏עץ חיים היא אינה שהתורה היא עץ המאריך עם "א" חיים אלא עץ ההמעריך עם "ע" חיים– ‏עץ המדריך לחיים למי שמחזיק בה. ומי שלא רק מחזיק בה אלא גם דוגל בו, מקבל עליו את ‏עץ החיים, המדריך בהתלהבות, צעד קדימה יותר מרק להחזיק בה – יהיה גם מאושר. (מרק אוקרנט)‏

2‎

המלבי"ם מקדים שיש שני סוגי: נפשות יש צדיק ויש כובש. ‏
הצדיק הוא מי שטבע לבו נוטה אל החכמה ולדברים שבקדושה, ואין יצרו מסיתו לעבור על ‏חוקיה. פיתויי העולם הזה לא כל כך נוגעים אליו.‏
והכובש הוא מי שטבעו נוטה אל הרע, רק הוא כובש את יצרו. כל נושא בעולם, ההפוך מקדוש ‏מעניין אותו, וכל מה שמוציא אותו מתוך הדרך הסלולה קורץ לו. אולם הכובש, הוא מי ‏שלמרות שיש לו את הנטיה הזו, בכל זאת כובש את יצרו. ‏
כמובן ששתי הנטיות הללו הן הקיצוניות, ולכל אדם יש נטיות המעורבות משני הסוגים הללו‎.
לאור זאת מסביר המלבי"ם מי הם המחזיקים ומי הם התומכים‎:
על פי זה, המלבי"ם אומר שהתורה, היא עץ חיים למחזיקים בה, דהיינו לכובש, שהוא ‏המחזיק בה בעל כרחה, כאילו החכמה תרצה להיפרד ממנו כי טבעו מתנגד לה, וכך הוא ‏מחזיק בה בכל עוז ואינו מניחה לצאת כי הוא כובש את יצרו, ‏
המחזיקים בתורה הם אותם אנשים שיש להם כל הזמן התמודדויות עם פיתויי העולם, ‏שמרגישים כל הזמן את התורה כאילו היא בורחת מהם ולמרות שיש להם התמודדות קשה ‏הם תופסים אותה. ‏
המאושר היינו מי שטבע ליבו בלתי מתנגד אל החכמה, שהוא אינו צריך להחזיק בה, בעל ‏כרחה, אלא רק לתמוך בה, והוא מאושר‎.
לכן, התומכים הם אותם אנשים, שנוטים לתורה באופן טבעי, ולכן אינם צריכים להחזיק‎ ‎בה ‏בחזקה אלא רק לתמוך בה ולכן הם מאושרים. ‏‎(מרק אוקרנט)‏ חזרה לתוכן העניינים

אשרי יושבי ביתך…

אשרי מורכב מפרק תהילים קמ"ה המתחילה ב "תהילה לדוד" בתוספת שני הפסוקים הראשונים "אשרי יושבי ביתך… ואשרי העם שככה לו …" ונסגר ב "ואנחנו נברך יה …." ממקומות אחרים בתהילים. המילה "אשרי" בשני פסוקים הראשונים מכריזה שאנו מאושרים להיות העם של האלקים כפי שמתואר במזמור.

כמזמור החשוב מכלם "אשרי" שובץ 3 פעמים בתפילות כל יום בפסוקי דזמרה, בסוף תפילת שחרית ולפני תפילת מנחה. הגמרא מבטיחה חיי עולם הבא למקפידים לומר אותו שלוש פעמים ביום. חשיבותו היא מפני:

• שהמזמור נאמר על-פי סדר האל"ף-בי"ת
• ובמזמור מופיעהפסוק “פּותֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצון", אשר מתאר נתינה מלאה ללא תנאי של הקב"ה במובן החומרי והרוחני

הרב קוק קובע כי מזמור המסודר לפי האל"ף-בי"ת מתייחס לאותיות התורה, לנותן התורה ולבריאתו של העולם, והפסוק "פותח את ידיך" מתייחס לקיום השוטף בעולמנו ולפרנסתנו.
אין פסוק המתחיל באות "נ". למה? מפני שיש בה מפלתן של ישראל". מה זאת אומרת? בספר במדבר מופיע הפסוק "ויהי בנסע הארון ויאמר משה" המוקף באותיות "נ" הפוכים ולאחר מכן כתוב "קומה ה' ויפוצו אויביך משנאיך". כאשר הארון – סמל לה' מוביל, ישראל מנצח וה "נ" ההפוך מסמל פוטנציאל לנפילה. לכן מחבר ה"אשרי" דלג על "נ".

המזמור "אשרי" בנוי בשני חלקים סביב רעיון המלכת ה':

• חלק ראשון בפסוקים ג-ט וחלק שני בפסוקים יא-כ. [כל פסוק מחולק לשני בתים]:
  • הראשון מציג את מידת הדין, התפארת, והעוצמה,
  • והשני מציג את החסד, הרחמים והטוב שבמלכות ה'
• המטרה המרכזית היא לשבח את ה' : בהתחלה "ארוממך אלוהי המלך …. בכל יום אברכך…". באמצע, בין שני החלקים"יודוך ה' כל מעשיך" ובסוף "תהלת ה' ידבר פ."
• יש גם התפתחות מבחינת קהל המשבחים.
  • תחילה היחיד מהלל את ה': "אברכך ואהללה",
  • לאחר מכן יותר אנשים מברכים את ה': "וחסידיך יברכוכה"
  • ובסיום מתגשמת מטרת הבריאה – כל האנושות "ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד".
  • המזמור מבטא את השאיפה היסודית – הכרה של כל הנבראים בבוראם.

מעבר לשמוש באותיות הא"ב יש גם שימוש ִרב במילה הכוללני: "בכל יוֹם" , "לַכל" , "כל מעשיו" , "כל מעשיך" , "כל עֹלמים" , "בכל דור ודור" , "לכל הנֹפלים" , "לכל הכפופים" , "עיני כל" , "לכל חי" , "בכל דרכיו" , "בכל מעשיו" , "לכל קֹראיו" , "כל אֹהביו" , "כל הרשעים" , "כל בשר" .

בעל המזמור הציג את מלכות ה' שכוללת את כל המידות האפשריות על ידי הצגת ניגודים: האל הוא גם מלך חזק ותקיף, ובד בבד הוא רחמן וטוב.

בשימוש באמצעים הסמנטיים הללו (כל האותיות (חוץ מ"נ"), המילה "כל", והכללת ניגודים) בעל המזמור הצליח 'לתאר' את ה' באופן (כמעט) מושלם. (מרק אוקרנט)‏

לקריאה נוספת: ב-Wikipediaבעברית; באנציקלופדיה דעת; באתר דעת; באתר ישיבה. חזרה לתוכן העניינים

טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו

לפי הקריאה הפשוטה של הפסוק "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו” הסלע השני מקביל לסלע הראשון. ה' עושה טוב לכולם ומרחם עלהים, עלינו.
אבל יש אפשרות אחרת המבוא דרך סיפור ב-בראשית רבה (לג:ג)
בְּיָמָיו שֶׁל רַ' תַּנְחוּמָא הָיוּ צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לִגְשָׁמִים. הוא גָּזַר תַּעֲנִית אבל גשמים לא ירדו. הכניס את הציבור וְדָרַשׁ:
בָּנַי, הִתְמַלְּאוּ רַחֲמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יתְמַלֵּא עֲלֵיכֶם רַחֲמִים.
יצאו לחלק צְדָקָה וראו אדם מדבר עִם גְּרוּשָׁתוֹ ונותן לָהּ כסף. חשדו שהם מקיימים יחסים לא מותרים והלכו לרב, שהזימן את גבר לשימוע.

שאל אותו: מָה הִיא לְךָ זוֹ?
אָמַר לוֹ: גְּרוּשָׁתִי הִיא.
אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לָהּ מָעוֹת?
אָמַר לוֹ: רַבִּי, רָאִיתִי אוֹתָהּ בְּצָרָה וְהִתְמַלֵּאתִי עָלֶיהָ רַחֲמִים.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגְבִּיהַּ רַ' תַּנְחוּמָא פָּנָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר:
רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, האדם הזה, שלא חייב כלל במְזוֹנוֹת גרושתו
רָאָה אוֹתָהּ בְּצָרָה וְנִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים. אַתָּה, שֶׁכָּתוּב בְּךָ "חַנּוּן וְרַחוּם", וְאָנוּ עמך, אנא תִּתְמַלֵּא עָלֵינוּ רַחֲמִים.
מִיָּד יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְרַוַּח הָעוֹלָם.

לפי קריאה זו נבין את פסוק כך: בטוֹבו לַכֹּל, ה' מאצל את רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. הקב"ה חילק מרחמיו לכולם לכן עלינו לראות את מצוקת הזולת ולפעל בהתאם, כדי שרחמי האל יֵרָאוּ בעולם. (שושנה מיכאל צוקר) חזרה לתוכן העניינים

פּוֹתֵחַ אֶת־יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן

תלמוד הבבלי רבי אלעזר אומר בשם רבי אבינא "כל האומר תהילה לדוד (ז"א אשרי) בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא (ברכות ד:). כך כתוב בגמרא המודפס אבל יש גיסרה עתיקה אחרת בה כתוב "כל האומר תהילה לדוד (ז"א אשרי) בכל יום מוטחב לו וכו').
זו כנראה הגירסה שהיתה למייסדי הקהילה ולכן איננו אומרים אשרי בפסוקי דזמרה אלא רק לקראת חזרת ספר התורה לארון הקודש.
בין מעלות המזמור שמביאים כדי להצדיק את מעמדו המיוחד יש הפסוק:

פּוֹתֵחַ אֶת־יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן׃

הגמרא ורב הפרשנים מבינים כי הפסוק מתיחס לאספקת מזון, פסוק נרדף ל-נֹתֵן לֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ (תה' קלו:כה)
אבל אם כן, למה לא מדגישים את הפסוק הקודם

עֵינֵי־כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן־לָהֶם אֶת־אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃

שהוא ללא ספק מתיחס לתזונת העולם כולו ע"י האלהים?
יש קריאה אחרת. אני למדתי אותה בספר התהילים אשר בתפילהשל הרב אבי באומול שמביא אותה בשם סבו הרב יוסף באומול. הם מציעים לקרוא:

פּוֹתֵחַ אֶת־יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל־חַי | רָצוֹן׃

ז"א בנדיבותו הקב"ה מעניק לנו רצון, דחף להצליח ולהתקדם בכל תחומי החיים, גשמיים, שכליים, נפשיים ורוחניים. בלי רצון הציפיות שלנו ינמיכו ולא יהיה מניע להתאמץ, וכל היה נשאר במקום.
אוסיף בשמי שאולי הסוד של אשרי הוא דווקא השילוב בין הקיום הגופני "אָכְלָם בְּעִתּוֹ"– והרצון הלא גשמי, שביחד מעצבים חיים שלמים. (שושנה מיכאל צוקר) חזרה לתוכן העניינים

אין כאלהינו

תפילת אין כאלוהינו מופיעה לראשונה בסידור של רב עמרם בשנת ‏‎875‎‏ ‏אולם הפסוק הראשון היה "מי כאלוהינו …" ורק הפסוק השני "אין ‏כאלוהינו…". ‏

התפילה נתפסה כהצהרה נגד הדתות האחרות – ‏
• אין אלהים כמו שלנו
• מי יכול להיות אלהים כמו שלנו וכו…‏

אבודרהם, במאה ה 14, הצביע כי האות הראשונה "א" מ "אין", "מ" מ ‏‏"מי", ו "נ" מ "נודה" יוצרים את המילה "אמן" ולאחר מכן "ברוך" ו ‏‏"אתה" יחד מייצרים "אמן ברוך אתה" – כאילו סוף ברכה אחת ותחילתו ‏של ברכה חדשה

התפילה מתיחסת לארבע שמות, (אלוהים, אדון, מלך, מושיע) של ה "קדוש ‏ברוך הוא" לפי הסדר המופיע בתורה

חכמי הקבלה סברו שארבעת השמות מתיחסים לארבע תכונות שונות של ‏הקדוש ברוך הוא.‏

החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי כתב בספרו "קשר גוּדָל‎" ‎‏ ביאור מיוחד‎:‎

"‎אין כאלוהינו" – כנגד בבל, שנבוכדנאצר גזר שישתחוו לצלם. ‏
‏"אין כאדונינו" – כנגד מדי, שאחשוורוש מכר אותנו להמן לעבדים
‏"אין כמלכנו" – כנגד יון, שאלכסנדר מָלך בכל העולם
‏"אין כמושיענו" – כנגד עשו המייצג את מלכות רומא כדברי האברבנאל

אין כאלהינו בעצם מהווה הקדמה לשלשה קטעים הסוגרים את תפילה מוסף ‏אולם לא נאמרים בהוד והדר. ‏
• הראשון מתאר את קרבן הקטורת וכללי הכנתו. ‏
• השני חוזר על השירים שהיו הלווים אומרים בבית המקדש בכל יום כדי ‏להזכיר את ששת ימי הבריאה אשר הסתיימו בשבת
• השלישי מתחיל בפסוק מהתלמוד "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: ‏תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" וממשיך בפסוקים מישעיהו ותהילים ‏המתיחסים לעיקרון השלום. הלימוד הזה מאפשר לאבלים לאחר מכן לקרוא ‏את הקדיש דרבנן.‏

הסיבה שהכניסו את ה "אין כאלוהינו וכו' ", היתה כדי שהקריאה תיחשב ‏‏"כמו סיפור מעשה שהיה", שאנו מספרים איך שאבותינו הקטירו את ‏הקטורת ואילו אנחנו רק מתכוונים בלב‎ הספרדים כוללים את הקטעים האלו בתפילות כל יום. ‏לעומת זאת האשכנזים אומרים אותם רק בשבת ויום טוב. יש אומרים משום ‏טרחה דצבורא שהעם טרוד במלאכתם בימי חול. ‏‎

הסיבה שהאשכנזים תקנו לומר "אין כאלהינו" בשבת מפני שבעמידה ‏בשבת אין מתפללים שמונה עשר, או בעצם תשע עשר ברכות אלא שבע ‏בלבד. לכן אומרים (ב"אין כאלהינו") ‏
‏4 פעמים‎ ‎אין כאלוהינו‎ ‎וכו', ‏4 פעמים מי כאלוהינו וכו'‏‎, ו- 4 פעמים‎ "‎נודה לאלוהינו‎"‎‏ – ‏ הרי‎ ‎אמן, וגם- 4 פעמים "ברוך אתה" ואז יש 12 ברכות. ‏
עם שבע הברכות בעמידה של שבת, מגיעים ל 19 הברכות שיש ב "עמידה ‏של יום חול.‏
ביום הכיפורים אין אומרים "אין כאלהינו", כי באמירת "נעילה" ‏משלימים מאה ברכות ואין צורך להוסיף‎
‎ נהוג בקהילות ספרדיות רבות לשיר את אין כאלוהינו בלדינו.‏ (מרק אוקרנט)

לקריאה נוספת: באתר "דעת" * ב-Wikipedia באנגלית * באתר אורות חזרה לתוכן העניינים

קדיש אבלים

1

הקדיש מופיע בסידור בצורות שונות ובקשרים שונים ובשפה לא מובנת. רבים מבינים את קדיש האבלים בהצהרת אמונה למרות אובדן אבל אני רוצה להציע שהוא לא הצהרה אלא תפילה, הבעת משאלה.

מקורם של המילים יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא הוא ביחזקאל פרק לח בסיום התאור של מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':" יחזקאל אומר את הדברים כנבואה, לנו הם הבעת תקווה לעתיד, אפילו העתיד הרחוק.

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא מתבסס על תפילתו של דניאל "לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא:" או בעברית "יְהִי שֵׁם הָאֱלֹהִים מְבֹרָךְ מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם." דניאל כן מבטא מדבר ממקום של סכנה ממשית, ובתוך דאגתו הוא מביע משאלה, לא עובדה.

ועוד נקודה חשובה. יחזקאל מזכיר את השם המפורש ה' ודניאל אומר "יהי שם אלוהים" אבל בקדיש נאצר רק "שְׁמֵהּ רַבָּא – השם הגדול." בעיניי זה סימן של רחוק, הבא ממכאוב שמתקשה על פניה אל האלוהים בשמו.
גם כאשר הזהרת אמונה נתקעת בגרון אפשר להביע משאלה שמצב ישתפר " בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב" או "בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב" (שושנה מיכאל צוקר)

2

על הפסוק "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא: כג) "אמר רבי מאיר‎:‎‏ הדבר דומה לשני אחים תאומים שאחד הוכתר למלך והאחר היה לגנב ופורץ. ‏השני נעצר, נדון למוות ונתלה. אנשים שראו אותו אמרו ,המלך תלוי., ציווה המלך ‏והורידוהו" (משנה סנהדרין ו:ו-ז). המלך הוא הקב"ה ואנחנו לומדים כאן כי מותו של ‏כל אדם פוגע בצלם אלהים בעולם וממעיט אותו. לכן, אבל אומר בקדיש "יִתְגַּדַּל שְׁמוֹ ‏הַגָּדוֹל" כדי להוסיף לנוכחות האלוהית בעולם. יותר מזה הוא גורם לקהל השומעים ‏להגיב "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא – יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ‏ולעולמי עולמים." לכן חשוב להגיד קדיש במניין וחשוב באותה המידה שהקהל יגיב ‏לאמירתו. (שושנה מיכאל צוקר)

3

על "אמירת קדיש בחודש אלול," ראה את הבלוג האישי של שושנה מיכאל צוקר "קבע וכוונה".

חזרה לתוכן העניינים