שבת זכור: משחק הזיכרון | חיים פישר, אדר תשפ"ה
זכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים (דברים כה, יח).
התורה מצווה עלינו לזכור את הזוועות אשר עשה עמלק, אך לא רק אותן. המצווה מתייחסת לעמלק כשם גנרי, אנו מצווים לזכור את כל אויבינו המרים ולצערי הרשימה ארוכה מאוד. למה, בעצם, אנו מצווים לזכור את הרגעים הקשים של האומה? מה זה תורם לנו?
זיכרונות משותפים הם אכן הדלק ללכידות חברתית ולאומית. כל אומה וכל תרבות מושתת על סיפורים מכוננים, אך למה הדגש ניתן דווקא על זיכרון שלילי? נכון, מן התורה אנחנו מצווים לזכור גם אירועים חיוביים, יציאת מצריים למשל. מה כוחו של זיכרון חיובי ומה כוחו של זיכרון שלילי בתודעת העם? אין ספק שאין כמו אויב משותף ואכזר כדי לגרום לאיחוד השורות. יחד עם זאת אנו צריכים להיות מודעים להשלכות ולהשפעה על המבנה הנפשי של האומה. מה ההשפעה של זיכרונות לאומים קשים על התודעה שלנו?על הדימוי העצמי? מצד אחד זה יכול לטפח רגשות נקם אך מצד שני גם רגשות של נחיתות וקורבנוּת. האם אנחנו לא מכניסים לתודעה הלאומית שאירועים כאלה יקרו גם בעתיד? אולי אנו מעמידים את עצמנו כילד הכאפות של השכונה, שכונה שהיא לא סימפתית במיוחד. אולי התורה מזהירה אותנו: האדם מסוגל למעשים הכי נוראים, דעו לכם זה יכול לקרות בכל זמן, עליכם להיזהר ולהיערך כדי שזה לא יקרה. חמאס כן מסוגל לחולל זוועות ועליכם לפעול כדי למנוע את האסון. במקרה זה, למרות האזהרות של התורה, כשלנו. האם מצוות זכירת מעשה עמלק עוזרת לנו להיערך ולפעול פרו-אקטיבית על מנת למנוע אסונות לאומיים?
נכון שהתורה "מאזנת" באמצעות מצוות לזכור אירועים חיוביים, אין ספק שיציאת מצרים היא בסיס איתן לזהות הלאומית והדתית שלנו, יחד עם זאת אין לזלזל בכוחם של אסונות וטראומות, ההשפעה שלהם על נפש האדם (וגם על נפש של אומה) הרבה יותר גדולה מאשר זיכרונות של אירועים מכוננים שמחים. רגשות שליליים גוברים בדרך כלל על רגשות חיוביים. מצד שני, אם נשכח את האירועים הטראומטיים של חיי האומה (עמלק, החורבן, הרדיפות, השואה…), מי אנחנו? ועוד שאלה: איך כל זה מסתדר עם פרשת בשלח?
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות יז, יד).
מהפסוק נראה שלכאורה הניצחון המוחלט על עמלק מסתיים לא רק בניצחון צבאי של בני ישראל אלא גם במחיקת כל זכר שלו. יש כאן הבטחה מפורשת למחוק את זכר עמלק. האם אין כאן סתירה? איך זה מסתדר עם המצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק? אם מקיימים את המצווה, לכאורה אנו דוחים את הנבואה ואת הבטחת ה'. מה פירוש הסתירה? איך יוצאים ממנה?
בהלימה עם המסורת היהודית, הצעתי היא שכל עוד העם נתון בסכנה חובה לנו לזכור את עמלק ואת מה שאויבינו המרים עשו לנו ואת מה שהשנאה לישראל יכולה לחולל. זו גם תזכורת למה שמסוגל האדם לעשות וגם אזהרה לבאות. בבוא העת, יקיים ה' את הבטחתו, ימחה את עמלק (שם גנרי) ואת זכרו ואז נוכל להשתחרר מהעול של הזכירה.
וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ.
=