יום כיפור: בין האדם למקום | חיים פישר, תשרי תשפ"ה
"עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" (משנה יומא, ח, ז).
באופן פרדוקסאלי, לפי משנה זו, לעבירות שבין אדם לחברו אין כפרה אלא אם הצד הנפגע סולח לפוגע ואילו עבירות שבין האדם למקום נסלחות ללא תלות ברצונו של האל, רק רצונו של החוטא לחזור מדרכו הרעה קובעת. נשאלת השאלה, למה הכוונה ב "יום הכיפורים מכפר"? התנאי ההכרחי (אך לא מספיק) לקבלת המחילה הוא שהאדם ירד לעומק נשמתו, יבחן את מעשיו ויהיה מודע במודעות מלאה לעבירות שלו. רק אזי יום הכיפורים מכפר. המשמעות היא שהמחילה על עבירות שבין אדם למקום יותר תלויות בי מאשר באל. העבודה היא של האדם. לעומת זאת בעבירות שבין אדם לחברו, העבודה היא של שני הצדדים, הצד הפוגע צריך להיות מודע לעבירה ולהשלכות הקשות שלה וצריך לעשות עבודת עומק על עצמו ולבקש את הסליחה. מצד שני, גם הצד הנפגע צריך להבין את הסיבות העמוקות לעבירות ולגייס את הכוחות הנפשיים הנדרשים כדי לסלוח. לשני הצדדים זוהי משימה קשה.
איך מבדילים בין עבירות אלו לעבירות אלו? האם בכלל יש הבדל? האם לא ניתן לחשוב שעבירות בין אדם לחברו הן גם עבירות בין אדם למקום?
בעבירות קשות במיוחד, מה קורה עם הפגיעה בנשמה? מה עם הקלקול שנגרם, כתוצאה מהפגיעה בנפש? אצל הנפגע כמובן אך גם אצל הפוגע. האם זו לא גם עבירה כלפי המקום? התיקון הנדרש אצל שני הצדדים הינו עבודה קשה מאוד. עבירות בין אדם למקום פוגעות רק באדם ודורשות עבודה ותיקון של אדם אחד בלבד ואילו עבירות בין אדם לחברו פוגעות בשני אנשים ודורשים עבודה ותיקון אצל שני האנשים. יוצא מזה שפגיעה בבריות הינה עבירה גם כלפי הבורא עצמו, עבירות שבין אדם לחברו אם כך "חמורות" יותר.
במסכת יומא מסופר על רב שהעביר שיעור, השיעור מתחיל ומעט באיחור נכנס לבית המדרש רבי חייא, מפאת כבודו חוזר רב מההתחלה של השיעור. לאחר מכן נכנס בר קפרא, רב שוב חוזר להתחלה. מעט זמן אחר כך נכנס רבי שמעון ברבי, בסבלנות אין קץ, רב חוזר מההתחלה (העניין מתחיל להזכיר שיעורי תלמוד בהוד והדר). לבסוף נכנס רבי חנינא, עכשיו פוקעת סבלנותו של רב והוא מסרב לחזור לתחילתו של השיעור. רבי חנינא נעלב עד עמקי נשמתו על זה שלכאורה רב סבור שהוא פחות חשוב מהחכמים האחרים. כשרב הבין את עומק הפגיעה (על אף שלא הייתה לו כל כוונה לפגוע באיש) הלך ביום כיפור לבקש את סליחתו של רבי חנינא. מסופר שרב הלך שלוש עשרה פעמים ולא הצליח לפייסו.
לפי פרופ' עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי צרפתי, רב לא ירד לעומקה של הפגיעה שנגרמה לרבי חנינא וגם לא היה מודע לסיבות הנסתרות שהביאו אותו לאבד סבלנות דווקא כאשר רבי חנינא נכנס לשיעור. המודעות לעומק העבירה ולכל הסיבות שהביאו לעבירה הינן תנאי הכרחי לכפרה. במקרה של רב ורבי חנינא לא כל התנאים התקיימו. בקשת הסליחה ומתן הסליחה הם מעשה מורכב והדרך קשה. לצערנו לא כולם באמת מסוגלים לעבור את הדרך הזאת ונשארים שבויים בנסיבות ובהשלכות של העבירה. גדולים מאיתנו כשלו בזה. במתן הסליחה אין הכוונה לסתם שכחה של הפגיעה אלא לתהליך נפשי שמשלב גם הבנה עמוקה של כל הנסיבות וגם קבלה ושחרור. מחילה עמוקה ואמיתית משחררת את שני הצדדים ממועקה ומחסימות שבולמות את ההתקדמות האישית והרוחנית של האדם (כפי שראינו, הן של הפוגע והן של הנפגע). סליחה אמתית דורשת עבודה קשה אך התועלות שוות את ההשקעה.
אם כך, האם ניתן לסלוח על הכול? נראה שיש מקרים שהמבקש סליחה לא עשה את הבחינה הפנימית ולא הבין לא את עומק הפגיעה ולא את המניעים הנסתרים. יש גם מקרים בהם הפגיעה כל כך קשה (לא צריך ללכת יותר מדי אחרוה בהיסטוריה שלנו כדי למצוא דוגמאות) שהמאמץ הנפשי הנדרש כדי לסלוח פשוט הינו אל-אנושי.
אני מאחל שביום כיפורים זה, נדע לעשות את העבודה הנפשית הנדרשת, רק אז נדע לבקש מחילה מהמקום.
——————