פרשת האזינו ושבת תשובה: הצלת החטופים כקידוש ה' | אהובה שחר, תשרי תשפ"ה
לשירת "האזינו" מקום של כבוד במסורת הדורות. בפרק הקודם לשירה , אמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם" (לא, יט). יש, דוגמת חסידות חב"ד, הנוהגים לשנן את שירת האזינו בעל פה.
מה נתן לשירה הזאת את חשיבותה וכבודה?
מצד אחד, יופייה האומנותי. היא כתובה כמשל , בדימויים שיריים נפלאים.
ביטויים כמו " כנשר יעיר קינו" או " וישמן ישרון ויבעט" הפכו לחלק מן השפה העברית.
מצד שני, תכנה של השירה דרמטי וקשה. יחסי עם ישראל נמשלים ליחסי אב ובנו. האב הוכיח אהבה גדולה לבנו – טיפל בו ופינק אותו והבן אִכזב אותו. בגד בו, נתן את נאמנותו לאחרים.
הנמשל נמצא בשירה עצמה: אלוהים הוציא את בני ישראל ממצרים והביא אותם לארץ, והם בגדו בו ועבדו לאלים אחרים. מתוך קנאה וכעס על הבגידה יסתיר ה' את פניו מו העם , יעניש אותו בחורבן וסבל שיבוא עליו מידי אויב.
". ..הם קנאוני בלא אל /כעסוני בהבליהם/ ואני אקניאם בלא עם/ בגוי נבל אכעיסם…" ( לב, כא)
כאשר יתנשא האויב ויחשוב שהניצחון על ישראל בא לו מכוחו הוא, או מכוח האלים שלו , יציל ה' את העם וינקום באויביו. ה' יעשה זאת למען שמו! "לולא כעס אויב אגור / פן ינכרו צרימו / פן יאמרו ידנו רמה / ולא ה' פעל כל זאת (לב, כז).
רמב"ן כותב על שירת " האזינו" ב"ספר הגאולה": "ונתנבא ( משה רבנו) בשירה הזאת… בכל הצרות המגיעות אלינו בגלות הזאת"
לאסוננו, יש מן התיאורים הקשים בשירה המתכתבים גם עם מה שהתרחש במדינת ישראל הריבונית ב 7/10.
"… מחוץ תשכל חרב / ומחדרים אימה /גם בחור גם בתולה /יונק עם איש שיבה… (לב, כה).
לאורך שנת תשפ"ד אני רואה סביבי יותר ויותר חובשי כיפות ולובשי טליתות ונשים עם כיסויי ראש. אולי זו תופעה אופיינית לתקופה הקשה של סבל וחורבן שאנחנו נתונים בה , שסופה לא נראה עדיין. בני אדם מחפשים חיזוק וביטחון ויש מוצאים אותו בחזרה לדת.
אלא שהחזרה לה', החזרה בתשובה, צריכה להיות הכרה בטעויות שהביאו לאסון ובדיקת מה שקורה לנו מאז, ולא חזרה לסממני פולחן מיושנים שאינם מתכתבים עם החיים בהווה ודרישותיהם, כמו כניעה וסגידה ללא ביקורת לדברי רבנים, הפרדה מגדרית והשתמטות משירות בצבא.
שירת " האזינו" כתובה כמשל. הנאמנות לאלוהים והאהבה אליו מסמלת, לדעתי, את כל הברית אתו, שעיקרה דרישה לחברה אנושית מתוקנת, בעלת ערכים מוסריים.
על השפעתה התרבותית של שירת "האזינו" ניתן ללמוד מכך שטולסטוי בחר להשתמש כמוטו לספרו "אנא קרנינה" במילים: "לי נקם ושילם" מתוך השירה. הוא הפך את היוצרות בין המשל לנמשל. מהעונש שקיבל עם ישראל על בגידתו בה', ביקש ללמוד מוסר השכל על יחסי אהבה שנולדו בבגידת האישה בבעלה. סופה של אהבה כזו, לפי המוטו ולפי הרומן של טולסטוי – עונש, אסון, מוות.
לדעתי, טולסטוי טעה בהבנת המסר של שירת "האזינו".
עיקר המשל בשירה מתאר אב נבגד שמבטיח שלא יפקיר את בנו, אלא יציל אותו ללא תנאי. בכך יש בשירה זו כדי לנסוך נחמה וביטחון בימים קשים.
החטופים הנמקים בשבי בעזה לא בגדו באיש. יחס המדינה, הממשלה, אליהם צריך להיות כמו יחס אלוהים לבניו, כי רק בידה הכוח להשיבם. עליה להצילם, כי הם בניה של המדינה. הפקרתם פוגעת גם בשמו של אלוהים, שהבטיח להציל את בני ישראל מידי אויביהם למען שמו!
—-