פרשת יתרו: ולא קם בישראל נביא כמשה

פרשת יתרו: ולא קם בישראל נביא כמשה | חיים פישר, שבט תשפ"ד

"וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכׇל־עֵת".

זוהי העצה הטובה שיתרו כהן מדין נותן למשה. מעבר לביקורת המרומזת על סגנון השלטון הריכוזי של חתנו ומעבר לדאגתו אליו ולדאגה לשלום העם, יש כאן אמירה חשובה יותר: כדי להבטיח שרידות של החברה יש להקים תשתיות משפטיות ושלטוניות. אם מקבלים את הדעה שיש מוקדם ומאוחר בתורה, דהיינו התורה כן מביאה את האירועים לפי סדר כרונולוגי (קיימות דעות השוללות הנחה זו), הרי שהמסר הוא שהקמת התשתית למערכת משפט ולמערכת שלטונית קודמת למעמד החקיקה. יש לראות, אם כך, בחלק הראשון של פרשת יתרו, את ההכנה של העם לקראת מתן תורה. אני לא מתייחס כאן להכנה רוחנית אלא הכנה ארצית לכל דבר, התורה ניתנה רק לאחר שהתשתית הייתה מוכנה לקבל מערכת חוקים.

אין מערכת חוקים ללא אכיפה. מנגנון אכיפה הוא קריטי להקמת חברה מלוכדת המתנהלת לפי אותם עקרונות וערכים. האכיפה היא חלק בלתי נפרד ממערכת שלטונית ומחברה מתוקנת. מעבר לאכיפה באמצעות מערכת משפט התורה מצאה לנכון להציג איום משכנע יותר: "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי".

כל מערכת שלטונית מתקיימת בזכות מנגנון אכיפה ועונשים. אבל התורה לא מסתפקת בזה היא גם מציגה גם אלטרנטיבה לעונשים כשיטה בלעדית לאכיפת החוק: " וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי. עם ישראל ניצב מול מנגנון של שכר ועונש. ראוי לשכר משמיים לא רק מי שמאמין ומנהל אורח חיים רליגיוזי אלא גם מי שמקיים את החוקים המכוּונים, בין היתר, להסדרת החיים בחברה.

אם כך, האם עלינו לקבל את עול המצוות מתוך חשש מעונש ותחת איום (האם נהפך ההר כגיגית על העם?) או מתוך ציפייה לשכר? התורה אומרת לנו בגישה פרגמאטית… קצת משניהם.

יש גם אפשרות שלישית: לקבל את התורה מתוך אהבת ה' והבנה עמוקה שהאמת והצדק הם בסיס לכל חברה מתוקנת אליה אנו שואפים. בואו נחשוב על מה עומד בבסיס השכר והעונש. האם הם ביטוי לשרירות לב של האל ועלינו לקבל אותם כסוג של מקל וגזר שכל מטרתם לגרום לנו לציית לחוקים? לשאלה זו הרמב"ם עונה שלא, הרב/פילוסוף סובר שיש לראות בשכר ועונש המופיעים בתורה ההשלכות הישירות והבלתי נמנעות של הציות או אי הציות למצוות. לפעמים אין ביכולת האדם להבין את הקשר הסיבתי ולפעמים שכלו של האדם כן מאפשר לו להגיע לתובנות אלה. ועל כן בדיבר "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". במקרה זה, הקשר בין קיום המצווה לשכר המובטח נראה לנו ברור.

למה הדיברות נאמרים בלשון יחיד? הרי אלוהים פונה לכל העם. ניתן לראות בזה שני מסרים של התורה. האחד, כל אחד צריך לקחת אחריות אישית על מעשיו ועל קיום המצוות, אם כל אחד יעשה את חלקו נוכל לבנות כאן חברה למופת. השני, קיום המצוות יביא ללכידות לאומית וחברתית ונהיה לגוף אחד מאוחד.

קיום מצוות נמצא במרכז החיים היהודים, חשיבותו גדולה מאמונה בעקרון דתי זה או אחר. בניגוד לנצרות, אין ביהדות דוֹ‎גמה. "אָֽנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִ͏ים". קיום האל אומנם מוצג כאקסיומה שאין לערער עליה אך מצד שני באופן פרדוקסאלי אין ציווי מפורש להאמין. לעומת זאת, המצוות הן הדבר החשוב באמת, בזכותן האדם נבנה ברמה האישית, המוסרית והרוחנית ובזכותן ניתן לקיים חברה מתוקנת ומתפקדת. הרמב"ם הבחין ב 11 דרגות של נבואה. הנביא, בזכות השלמות השכלית והמוסרית שאליה הוא הגיע, יכול לראות ולהבין אמיתות אלוהיות שאחרים לא רואים. לשיטתו, הדרגה העליונה היא הדרגה של משה רבנו שאני מגדיר אותה כ"נבואה מחוקקת". הנביא בדרגה העליונה מגיע לתובנות הנעלות ביותר, בזכותן, הוא מסוגל לגלות ולהבין את החוקים שהאדם זקוק להם. יש רק נביא אחד שהגיע לדרגה הזו ומאז… לא קם בישראל כמשה עוד.