פרשת וישלח: אחים, קרובים ורחוקים

פרשת וישלח: אחים, קרובים ורחוקים | הָרַבָּה גייל שוסטר בוסקילה, כסלו תשפ"ה

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. …  וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר  בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּו. וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד (בראשית לב, ד, ז-ח).

יעקב ועשיו היו אחים, אך ידידות לא שררה ביניהם. עם השנים הפך כל אחד מהם מתחשבן יותר וזהיר יותר מאשר היו בצעירותם. כילדים לא היו קרובים, ולאחר מכן חיו רחוקים זה מזה במשך שנים רבות. איך יוכלו להתגבר על החששות הכבדים לפני המפגש המשפחתי המחודש?

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים (בראשית לב, יב).

יעקב פוחד פחד אמיתי מאחיו. האם עליו לעטות חזות פראית יותר, נועזת יותר? האם היה על עשיו לבוא בגפו ולא להביא עמו ארבע מאות איש? ואולי הם היו צריכים להימנע מלפגוש זה את זה? אין בסיפור המקראי כל רמז לזיכרונות נעימים שיכולים היו לשכך משהו את העוינות ביניהם. מאבק על הבכורה ומאבק על הברכה תמיד יהיו פצעים פתוחים.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים, עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.  וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו (בראשית לב, א-ג).

אף כי מפגש פנים אל פנים יכול להיות מביך, לא תמיד אפשר להימנע ממנו. איפה נוכל להתחבא כשזמן המפגש קרב?

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּו (בראשית לב, ד).

• איך הרגישו בעומדם זה מול זה, כל אחד ופמלייתו?
• האם הפגישה הייתה כנה ואמיתית?
• האם הזילו דמעה מתוך אותו רגש?
• האם היה קשר אמיתי כלשהו שיחבר ביניהם?
• האם הזרות ביניהם גדלה משהייתה בעבר?
• האם האיפוק מנע כל מגע אמיתי או פתרון לעבר הסוער שלהם?
• האם נגזר עליהם לעולם לשחק במחבואים, להסתתר זה מזה?

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת (בראשית לג, טז-יז).

לאחר אותו מפגש רווי דמעות, אין עוד סיפורים בדבר קשר בין השניים. יעקב לא נשא תפילת הודיה, הוא פשוט המשיך לנדוד, הוא ומשפחתו. עשיו שב לארץ מגוריו בלא לומר מילה. המפגש הבא בין האחים יהיה כשיביאו את אביהם לקבורה. אבל ההיסטוריה מהדהדת עוד שתיקה בין שני האחים.

יש ואחים משחררים אותנו. יש והם קושרים אותנו לחיים ולאירועים שחשבנו שהם כבר מאחורינו, אירועים שעברו ושחולות הזמן כיסו. עם הזמן הופכים הקשרים הישנים לנחלת העבר, והחול מכסה הכל. הלוואי וכל האחים יכלו לחבק זה את זה בהרמוניה, מזילים דמעות של שמחה. ואולי נכון יותר לחיות בנפרד, רחוקים איש מאחיו.

(המדרש מופיע גם באתר מדרש הָרַבָּה; גם באנגלית

——————