פרשת וישב: תמר אשת עֵר ואשת פוטיפר – שני דגמים מנוגדים לאשה הנוכרייה המפתה | מיכל פרם-כהן, כסלו תשפ"ה
פרשת "וישב" כוללת את סיפוריהן של שתי נשים בשני פרקים עוקבים: תמר אשת עֵר בן יהודה (בראשית, לח) ואשת פוטיפר (בראשית לט). שתיהן נשים נוכריות שלא מבני ישראל, ושתיהן משתמשות בפיתוי מיני של איש עברי להשגת מטרתן. תמר מפתה את חמיה יהודה על מנת לזכות בפרי בטן, ואשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, עבד בביתה, על מנת לספק את תאוותה המינית. תמר מצליחה להשיג את מטרתה בעוד שאשת פוטיפר נכשלת, אך שתיהן מניעות את הסיפור המקראי בדרכים שאינן מודעות להן. תמר יולדת תאומים, פרץ וזרח, ופרץ הופך לראשה של שושלת בית דוד באמצעות צאצאו בועז (מגילת רות ד, יח-כב). אשת פוטיפר מעלילה על יוסף שניסה לכפות את עצמו עליה, ומביאה למאסרו ולהיכרותו עם שר המשקים של פרעה, שאת חלומו הוא פותר ובהמלצתו מוּבא לפתור את חלומו של פרעה, משוחרר ממאסרו ומקוּדם להיות המשנה לפרעה (בראשית מ-מא).
הניגוד בין שתי הנשים בולט ביחסו החיובי של הסופר המקראי לתמר לעומת יחסו השלילי לאשת פוטיפר. סיפורה של תמר מתחיל בפירוט הנסיבות שהביאו אותה לפעול בדרך שהיא פועלת ומסתיים בהצדקת מניעיה בידי יהודה עצמו. בעלה עֵר אשר "עשה את הרע בעיני ה'" מת בטרם הביאה לעולם יורש ובנו השני של יהודה, אונן, שעליו מוטלת מצוות הייבּוּם – נישואים לאלמנת אחיו והולדת יורש לאחיו המת – מתחמק ממשימתו וכתוצאה מכך מת אף הוא. יהודה חושש לתת לתמר את בנו האחרון שֵׁלָה, ושולח אותה לבית אביה בתואנה ששֵׁלָה צעיר מכדי לשאתה לאשה, ובהבטחה להחזירה כאשר שֵׁלָה יגיע לבגרות. עם השנים תמר נוכחת שיהודה אינו מתכוון למלא את הבטחתו, ולאחר שיהודה עצמו מתאלמן היא מתחפשת לזונה, מפתה אותו, וכאשר היא הרה והוא מתכוון להוציאה להורג כפרוצה – היא מוכיחה לו את אבהותו וזוכה בהודאתו: "וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (בראשית לח, כו). על מנת להבהיר שיהודה נכנע לתאוותו המינית באופן חד-פעמי, המקרא מציין כי "לֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה", כך שפעולתו מוצדקת כאמצעי למילוי מצוות הייבּוּם שניסה להתחמק ממנה כשני בניו. שֵׁלָה נושא אשה משלו ומקים משפחה, אך צאצאיו אינם זוכים לרוממות מעמדם של צאצאי תמר (דברי הימים א, ד, כא-כג).
לעומת סיפורה המורכב של תמר, סיפורה של אשת פוטיפר קצר ופשוט. היא חושקת ביוסף משום שהוא "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה", ומצווה עליו "שִׁכְבָה עִמִּי", בציפייה שימלא את פקודתה כעבד. הסופר המקראי מדגיש את חוסר נאמנותה לבעלה בכנותו אותה "אשת פוטיפר" ללא שם משלה. (בהקשר זה, התנהגותו של יהודה אינה בגדר ניאוף משום שהוא אלמן). יוסף רואה בה את "אשת אדוניו" ולא את גבירתו ופונה אליה כשווה לו: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי… וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (בראשית לט, ח-ט). אשת פוטיפר אינה מושפעת מדברי יוסף וממשיכה להטרידו, ובסופו של דבר מנסה להתנקם בו על שלא מילא את פקודתה. הסופר המקראי אינו מספק להתנהגותה שום סיבה מעבר לתאוותה המינית, והנסיבות מרשיעות אותה למרות שלא מימשה את מעשה הניאוף.
מוסר ההשכל של שני הדגמים המנוגדים לאשה הנוכרייה המפתה, אם כן, נובע מן החשיבות שהסופר המקראי מייחס לנסיבות ולמניעים מעבר לפעולה עצמה, או להעדרה.
——-
הערה: נעזרתי בכתביהן של פרופ׳ יעל שמש ופרופ׳ עתליה ברנר בהכנת דבר התורה.
—————–