פרשת ויִגש: כוחה של האמפתיה | שרה שוב, טבת תשפ"ו
פרשת ויגש מספרת את סיפור ההתוודעות של יוסף לאחיו, והיא בעיניי הפרשה המרגשת ביותר בתנ"ך. מי לא בכה למקרא ההתגלות של יוסף לאחיו? זוהי פרשה עוצמתית של התמודדות בין שני כוחות אדירים: יהודה מתייצב מול השר המצרי, המשנה למלך מצרים, ומתנגד לדרישתו. מבלי לדעת שהוא יוסף אחיו.
נושא העימות ביניהם הוא דרישתו של השר המצרי להשאיר אצלו את בנימין כעבד, לאחר שהואשם בגניבת גביע הכסף של השר. תחילה הציע יהודה שכל האחים יישארו כעבדים במקום בנימין. אבל השר סרב. ואז יהודה מבדיל את עצמו מאחיו, צועד קדימה וניגש קרוב כדי להתמודד עם השר המצרי פנים אל פנים.
וייגש היא מילה חזקה ועוצמתית, הן בצלילהּ והן במעשהו של יהודה. הוא מתקרב אל נגיד מצרים, ומעז להשמיע בפניו נאום של סירוב לדרישתו. נאום שהוא גם מהארוכים ביותר בתנ"ך (בראשית מד, יח-לד). במעשה זה יש מידה גדושה של אומץ ותעוזה, של ביטחון עצמי ושל חכמה. אבל מעל לכול יש בו גילוי של אהבה ואחריות כלפי אביו. כל אלה מבדילים ומרוממים אותו מעל אחיו, ועושים אותו ראוי ומסוגל להתעמת עם האיש רם המעלה העומד מולו.
ובכל זאת מוזר, שבין כל המדרשים על העימות שבין יהודה והשר המצרי לא מצאתי מדרש על דאגתו של יהודה ליוסף אחיו לאחר שנמכר לישמעאלים והורד מצרימה. והרי יש לשער שסיפורו של העבד שעלה כל כך לגדולה עבר מפה לאוזן והיה ידוע לרבים. עם זאת, בתוך הסיפור המקראי מסתתר רמז, שיהודה כן ניצל את ירידת בני יעקב למצרים לשבור שבר, כדי לחקור ולשאול שאלות שיובילו אותו אל אחיו. כפי הנראה זוהי הסיבה לכך שהאשמה הראשונה שיוסף טופל על אחיו היא שהם באו לרגל את ארץ מצרים: " וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם (מב, ח-ט).
וגם אין מדרש המעלה אפשרות שיהודה זיהה, או לפחות חשד, שהשר המצרי הוא יוסף אחיו. וסיבות לכך היו הרבה: גם ההזמנה לסעוד בבית השר המצרי, גם הושבתם בסעודה בסדר הנכון: "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו–הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ; וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים, אִיש אֶל-רֵעֵהו" (מג, לג).
וגם החזרת הכסף ששלמו האחים בעד רכישת המזון לשקיהם, בבלי ידיעתם. כל אלה צריכים היו לעורר תמיהות. וייתכן גם, שחרף כל המסכות שהסתירו את יוסף, יהודה זיהה אותו על פי תנועות גופו או לפחות חשד שהוא אולי יוסף, אך לא שיתף את אחיו בחשדותיו.
כך או כך יהודה מכלכל את מעשיו בתבונה: כאשר הוא ניצב פנים אל פנים מול יוסף, בדמות מצרי רם מעלה, הוא אומר את כל הדברים הנכונים כדי להשפיע עליו: הוא מכנה את יעקב "עבדך אבי" – ובכך הוא מאשר את התגשמות חלומותיו של יוסף, שהשניאו אותו על אחיו. כשהוא מספר על מה שקרה ומה שעתיד לקרות בעקבות דרישותיו של השר המצרי, הוא מעורר את הזדהותו ואת רחמיו של יוסף על אביו. אבל בעקיפין הוא גם מטיל עליו את האחריות ואת האשמה על כך שדרישתו תגרום למותו של יעקב אביו:
וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד- הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן–וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה. וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁו. וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר–וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן—שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו (מד, כז-לג).
בין אם יהודה זיהה, או חשד, שמעבר למסכת השר המצרי נמצא יוסף אחיו, ובין אם לא – אם היו ליוסף מחשבות נקם, הן נמסו מול האמפתיה העזה הזאת ומול נכונותו של יהודה להקריב את עצמו למען אביו ואחיו.
—