פרשת ויחי: מה מחזק אותנו? | אניטה תמרי, טבת תשפ"ו
עם סיום קריאת הפרשה היום נקום כולנו כגוף אחד ונאמר בקול "חזק חזק ונתחזק". לא כתבתי שנאמר בקול אחד, כי יש שיאמרו "ונתחזַק" ויש שיאמרו "ונתחזֵק". האחרונים – על פי הדקדוק, והראשונים – על פי התנ"ך (חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, שמואל ב, י, יב)
אם בצירה ואם בפתח – הקריאה היא להתחזק. ובפרשה שלנו, מופיע הפועל ח'ז'ק. יעקב נוטה למות ויוסף מגיע ושני בניו, בחורים צעירים, איתו. התמונה הזו מתרחשת אחרי שיוסף כבר נשבע לאביו שיקבור אותו בכנען ולא ישאירו במצרים. התמונה שראינו לנגד עינינו בתיאור זה היא של איש תשוש שוכב על המיטה ומדבר אל בנו. ועכשיו יוסף חוזר לאביו עם הבנים והכתוב מספר "ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המיטה" (בראשית מח, ב). יעקב הוא האיש הזקן השוכב במיטה, איש העבר. ואז מגיעים יוסף, מנשה ואפרים ופתאום "ויתחזק ישראל" – הנכדים הם העתיד, והאיש שעקב, שהלך בדרכי ערמה ומרמה, הופך לישראל – האיש הלוחם, האיש שכוחו איתו
למי מאיתנו שכבר יש נכדים, מוכר המצב. הנכדים היו אצלנו ועזבו. אנחנו רובצים על הספה או הכורסה, מותשים. אין אפילו כוח להרים את השלט של הטלוויזיה. ואז, אנחנו לוקחים נשימה עמוקה, ובמקום אנחת העייפות המתבקשת, אנחנו מחייכים. למה? כי התחזקנו
אם אני הגזע, מה הוא מקור כוחי, מה הוא הכוח שלי? התשובה המתבקשת היא השורשים, שהרי בזכותם יש לי חיוּת. אבל האם חיות זו מגיעה למלוא מיצויה בגזע? יש שיגידו שכן. אחד המוצגים המפעימים בעיניי נמצא במוזיאון הטבע בניו יורק. נכון שהדינוזאורים מדהימים והפלנטריום נפלא (והקפיטריה גרועה ויקרה), ועם זאת, המוצג שאני הולכת לראות בכל פעם הוא "פרוסה" מגזע עץ סקוויה. העץ נגדע בשלהי המאה התשע עשרה, וטבעותיו מספרות היסטוריה של 1400 שנים. וכך, הגזע הוא עֵד.
וגזע הוא גם משהו שמצמיח. הוא מצמיח ענפים, ועלים, ופרחים ופירות. האם זה מה שנותן עוד כוח לגזע? האם הענפים המסתעפים ממנו מחלישים אותו או מחזקים אותו? הגזע צריך לעבוד קשה יותר כדי להזרים מזון לחלקיו המרוחקים, אך תוך כדי עבודה זו, האופק שלו מתרחב. הענף חורג מהאזור שסביב הגזע ומגיע לנופים חדשים. העלים מרקדים ברוח ומוסיפים את שמחת התנועה לגזע. הפרחים מוסיפים לו צבע והפירות מזמינים אליו ציפורים, בעלי חיים וגם בני אנוש
כשיעקב רואה את נכדיו הוא מתחזק. לרגע העתיד נפרש לנגד עיניו. הוא לא יזכה לחיות את העתיד הזה, אבל הוא יודע שהעתיד יתקיים. שמה שהוא יצר, לטוב ולרע, יימשך גם לאחר מותו. ואנחנו, שחיים בתקופה קשה, בתקופה שהייאוש אוחז בנו כי ההווה שלנו לא משקף את העבר שבנינו, אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים להמשיך במסע החיים, לקום, להתחזק ולצפות אל העתיד בתקווה
–