פרשת ויגש: לשאת ולתת, אז והיום

פרשת ויגש: לשאת ולתת, אז והיום | עמנואל נשרי, טבת תשפ"ד

משא ומתן הוא שִׂיחַ וָשִׂיג, דִּין וּדְבָרִים, דִּיּוּן בֵּין צְדָדִים לְשֵׁם בֵּרוּר הַתְּנָאִים לְהֶסְכֵּם החלפה.

בפרשתנו מתקיימות שלוש שיחות הבאות ליצור תנאים מתאימים לשני הצדדים: המשא ומתן הראשון הוא בין יוסף ליהודה על שחרור בנימין וחזרתו לכנען, יהודה מציע את עצמו כערבון במקום בנימין: "וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו" (בראשית מד, לג) .

השיחה/משא ומתן הבא מתקיים בין אחי יוסף לפרעה בשאלה היכן ישבו ויקימו את מחנם. על פי המדרש, יוסף כדברי רצה להבטיח היבדלות מהמצרים, שלא יהיו נישואין עם המצרים, והדריך את אחיו להדגיש שרועי צאן הם. המצרים כעובדי אדמה לא רצו בקרבת רועי הצאן המסכנים את יבולם מכאן בחירת מקום מרוחק ומתאים לבני ישראל. "וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לג-לד).

השיחה השלישית מתקיימת בין יוסף כנציגו של פרעה לעם המצרי הרעב. יוסף כנציג פרעה נותן לחם לאכול בתמורה לרכושם של המצרים, כספם מקניהם ובסוף גם אדמתם: "וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה" (בראשית מז, יח-כ).

זכורים לנו עוד מקרים של משא ומתן כמו זה של אברהם מול ה' על מספר הצדיקים בסדום, המשא ומתן שמנהל אברהם עם עפרון החיתי על מערת המכפלה, בו משלם אברהם סכום גבוה מאד. וכן קראנו על המשא ומתן לגבי רבקה בת בתואל אחות לבן, משא ומתן שמנהל אליעזר עבד אברהם עם משפחת בתואל.

לאחרונה סיכם אחד הנציגים של ישראל במו"מ לשלום עם המצרים שלושה כללים שאינם כוללים את כל האפשרויות אבל כן מיצגים יפה את סיפורו על ביקור תיירותי בפירמידות של גיזה. וכך סיפר:

בעודנו מסתובבים בין הפירמידות, ניגש אלינו שוטר או פקח והציע לקחת אותנו לסיור במקום. הודינו לו בנימוס ואמרנו שאנחנו לא מעוניינים בסיור מודרך. השוטר נראה נעלב, הצביע על מדיו והסביר בהתרגשות שהוא עובד עבור הממשלה המצרית וששירותיו ניתנים לתיירים לגמרי בחינם. רק כדי לא להעליב נציג ממשל הסכמנו באי-רצון לסיור מודרך קצר וחסר אירועים מיוחדים, שבסופו הוא דרש (הפתעה!) כסף. כשהזכרנו לפקח ברוגז שרק לפני כמה דקות הוא נשבע לנו בכל היקר לו ששירותיו ניתנים בחינם, הוא השיב בלי למצמץ בעיניו שהוא מבקש טיפ, לא תשלום. זה גם לא נמנע מלנקוב בסכום המדויק של ה-"טיפ" שהוא דורש. אמרתי לבת לוויתי באבירות שאשלם לבדי את הטיפ שנסחט מאיתנו. אלא שאז, לאחר ששילמתי את דמי הכופר, פנה המצרי לבת לוויתי ואמר: "ועכשיו את". לאחר שבררנו שלא יהיה תשלום נוסף שילמה בת לוויתי את הטיפ. ואלה הכללים:

    1. אין ארוחות חינם. לעולם אל תסכים לקבל מתנה מאדם זר, כי בסוף תשלם עליה פי שניים ממחירה האמיתי.
    2. לפני שאתה מסכים לקבל הצעה לעסקה, ודא שגם ה-"תן" וגם ה-"קח" ברורים לחלוטין, כולל מי משלם מה, מתי, כמה פעמים, ובתמורה למה.
    3. במזרח התיכון, ויתור מהיר על עמדתך, גם בנושא לא מהותי, רק כדי להיפטר מדרישות של יריב מנדנד, עלול לא רק שלא לסיים את המחלוקת, אלא להיפך – לגרום לצד השני להריח חולשה שתוביל לדרישה לוויתורים נוספים.
 

דילוג לתוכן