פרשת ויגש: כמה רועים צריך? וכמה מקלות? | אניטה תמרי, טבת תשפ"ב
ביום ראשון השבוע שרנו, בפעם האחרונה בשנה זו, את "מעוז צור" וסיימנו במילים "הקם לנו רועים שבעה". ובהפטרה שנקרא בשבת נאמר "ורועה אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, כד)
בפרשת ויצא קראנו על יעקב שלקח מקלות, ענפי עצים – ענף מעץ לבנה, מעץ לוז ומעץ ערמון. פיצל בהם פצלות, הפעיל את הידע שרכש בשיעורי גנטיקה והראה את המקלות המקולפים חלקית לעזים ולכבשים ומרועה צאן הפך לבעל הון. ובהפטרה שנקרא השבוע? כאן מצווה אלוהים על יחזקאל (שעדיין סובל מיעפת אחרי מסעו לאותה בקעה מלאה עצמות מראשית הפרק): "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחר וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו" (לז, טז). אם יעקב לקח את הענפים והציגם לצאן, על יחזקאל לקחת את הענפים ולחברם זה לזה. יעקב עסק בגנטיקה של החי, ויחזקאל בזו של הצומח. לא מעשה מרכבה אלא מעשה הרכבה
ושני הסיפורים עוסקים בפיצול. יעקב משתמש בענפים שאת קליפתם הסיר כך שהענף נראה כאילו פצלו ממנו חלקים בצבעים שונים. הצבעים השונים גרמו לצאן להתרבות בצבעים אלה, והפיצול הזה פעל לטובתו
הפיצול שבו עוסק יחזקאל הוא פיצול קשה יותר וכואב יותר. זהו הפיצול בעם ישראל, פיצול שנמשך עד ימינו אנו, פצע עמוק ומדמם ואף מזהם. מהם שורשיו של הפיצול הזה? והאם יִמצא לו מזור? על אף חזונו היפה של יחזקאל, אני פסימית. אם סיפורי ספר בראשית הם הסיפור המכונן שלנו, אם מעשי אבות סימן לבנים (וגם אם מעשי אימהות סימן לבנות) אני למדה שאחים יריבו זה עם זה ויקנאו זה בזה. כמו בבדיחות על המשפחות הלא-מתפקדות ("לא חשוב העדה"…) הם מתאחדים בלוויות. כך ישמעאל ויצחק, כך עשיו ויעקב וכך כל בניו של יעקב. אבל כשאין יותר מאשר עצב משותף – ואולי רק מוות משותף ומנהגי אבלות – הולכים איש איש לדרכו
אלוהים מצוות על יחזקאל לקחת שני עצים, ככל הנראה שני ענפים או ייחורים "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידיך" (לז, יז). ואני תוהה – אם הרעיון הוא לאחד את יהודה ואפרים, למה מהאיחוד הזה יצמחו "אחדים" ולא "אחד"?
אנחנו מרבים לדבר על פלורליזם, על רב-גוניות בחברה, על הייחוד שכל פרט וכל קבוצה מביאים לכלל. אולי הכוונה במעשה של יחזקאל היא שאכן נפעל כולנו כעם אחד, עם ש"במשפטַי ילכו וחוקתַי ישמרו ועשו אותם"? לא "במצוותי" אומר אלוהים, אלא "במשפטיי וב"חוקותי". וברור לכולנו שחלק מאותם משפטים וחוקים הם חוקי דת, אבל התמונה הגדולה היא תמונה של חוק ומשפט, שבהם, ומתוכם, נוכל לחיות יחד בארץ הזו, כאחד שהוא מעשה מרכבה של הרבה אחדים
ולכמה רועים נזדקק? האם לשבעה כפי שאומר המזמור החוזר על דברי מיכה הנביא? או לאחד כפי שאמר יחזקאל? כמי שחיים במדינה שיש בה עודף שרים על סגניהם ועוזריהם ומנהלי לשכותיהם – שבעה נראה מספר נהדר. רועה אחד? אולי קצת מפחיד לתת את כל הכוח לאדם אחד
כמה מקלות? כמה רועים? יום אחד נגיע למספר שיביא לנו שלווה וחיים של שמחה