פרשת ויחי: יוֹסֵף הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר

פרשת ויחי: יוֹסֵף הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר | שושנה מיכאל צוקר, טבת תשפ"ב English

כאשר יוסף, אחיו וכל המלווים בדרכם חזרו למצרים אחרי שקברו את יעקב בארץ, כתוב: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי־מֵת אֲבִיהֶם".

כשלושה חודשים מאז שיעקב נפטר[1] מה ראו האחים שרק עכשיו הם קולטים? ולמה הם שוב חוששים מיוסף? במדרש בראשית רבה (ק:ח) רבי יצחק עונה שהם ראו כי יוסף "הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר".

אחיו ראו שיוסף נפרד מן השיירה והלך בדרך צדדית כדי להביט בבור שאליו הם השליכו אותו. הם רואים אבל אינם יודעים מה עובר בראשו. אולי הוא מתכנן נקמה עכשיו שאביהם לא נמצא כדי לרסן אותו? אולי הוא ישליך אותם לבור אחר, בית הסוהר של שר הטבחים המצרי, ישב לאכול לחם עם בנימין ויתעלם מצרתם, כמו שהם התעלמו מצעקותיו? לכן הם ממציאים צוואה נוספת בשם יעקב, ושולחים שליח להתחנן לפני יוסף: "אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי־רָעָה גְמָלוּךָ" (בר' נ:יז).

הציווי נראה כוזב כי במילותיו האחרונות לבניו, יעקב נזף בראובן, בשמעון ובלוי על מעשיהם הרעים, ולא יתכן שהוא היה פוסח על העוול שעשו ליוסף לוּ ידע על אודותיו. מסתבר כי משך כל השנים כולם שמרו על שתיקה כדי לא לגרוע משמחתו של יעקב כאשר הוא נפגש שוב עם יוסף.

חששם של האחים במקום, רגש הנקמה מובן, אבל יוסף מתעלה עליו ואומר:

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב׃ וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם… (נ:כ-כא).

יוסף הביט בבור, הרגיש בחומרת מצבו דאז והתעלה על הנטיה הטבעית לנקום. בזה הוא הדגים בחייו את מצוות התורה לצאצאיו ולצאצאי אחיו אחרי שיצאו מצריים:

וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג:ט).

אל תשליכו אחרים לבור, כי אתם מכירים את החוויה, את האומללות של אדם שנדחף מביתו, של עם שגולה מארצו אל ארץ נכריה. מה ששנוא עליכם, אל תעשו לאחרים.

התורה מזהירה אותנו על הגר 36 פעמים. החזרות הרבות נחוצות בגלל שההתנהגות הנדרשת מאתנו היא משימה קשה. הפיתוי לחשוב "אחרי כל מה שעברנו אף אחד לא יכול להאשים אותנו אם נחלץ אחרים כמו שלחצו אותנו" חי ובועט. התורה מצווה עלינו לעמוד בפיתוי.

כמו כן, טבע האדם משכיח את הכאב. לכן אפשר לקרוא את "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר" לא רק כתיאור מצב אלא גם כצווי: "ואם אינכם יודעים את נפש-הגר חובתכם להתאמץ להכיר ולדעת." יוסף יכול היה לחזור ישר למשרתו הרמה במצרים. הוא בחר לסטות מן הדרך כדי להביט בבור, כי הוא לא רצה לשכוח. נכונותו להזין ולכלכל את אחיו ומשפחותיהם למרות שהוא זוכר היטב מה עבר עליו מזכה אותו בתואר "צדיק" ומעמיד אותו כדוגמה לקיום מצות התורה.

כמו יוסף, גם אנחנו עלולים לשכוח. חזרנו ארצה, עדיין זוכרים את הנדודים אבל החוויה מעומעמת. לכן עלינו לסטות מהדרך הטבע ובאופן פעיל לזכור ולהזכר. להביט בבור, בכאב ולאהוב את הגר כי גרים היינו בארץ מצריים, לדאוג לצרכי הפליט כי פליטים ‏היינו בארצות הצפון ובכל הארצות שאליהן הגענו.

‏אינני מתכוונת לגרים ופליטים תאורטיים אלא לאנשים אמיתיים שנסו על נפשם מסכנות מוחשיות כמו אלימות ורעב ומבקשים מקלט בארץ. יש כללים בינלאומיים כדי לקבוע את מעמדם הרשמי אך הבירוקרטיה טוחנת לאט, לאט. כל עוד אי-הבהירות נמשכת הסבל האנושי גובר. הקיפאון הרשמי אינו פוטר אותנו מאחריות, כיחידים או כחרבה.

עד לפתרון מדיני, איך עלינו לנהוג? לדברי הרב אהרון ליבוביץ'[2] "כל עוד איננו יודעים מי הוא באמת פליט, עלינו לנהוג לפי הכלל ההלכתי 'ספקא דאורייתא לחומרא.'" כאשר יש לנו ספק לגבי ישומה של מצוה מפורשת בתורה שבכתב עלינו להחמיר. לכן לא נוכל להסתפק בדאגה לעניי עירנו אלא גם לאהוב את גר, לדאג למחיתם בסיסית לאלו שמחפשים אצלנו מחסה: אלו מצות מן התורה, לכן עלינו להחמיר עם עצמנו ולהושיט יד לכולם.

ואם שכנעתי אותך לעזור, אפשר לפנות לחברת הקהילה שלנו, לני ווסלי, אשר מארגנת התרמה חודשית של מזון לפליטים בתל אביב.[3]

===============

[1] 70 יום במצריים (בר' נ:ג) + המסע לארץ כענן ושבע ימי אבל בגורן האטד (פסוק י).

[2] מייסד האירגונים "חופות" ו"השגחה פרטית" המספקים שרותים דתיים אורתודוקסים מחוץ לרבנות.

[3] אני מודה ללני ווסלי על ההשראה ולרבנים ש"י הלד ואהרון ליבוביץ' שעזרו למצוא את השפה להביע אותה.