פרשת וישב: "כי שמו אותי בבור" | ליאל בירן, כסלו תשפ"ד
סיפור חייו של יוסף, שנפרס לפנינו בשלוש פרשות, הוא דרמה של טלטלות קיצוניות שנעה בין פסגות של אהבה והצלחה לבין תהומות של בדידות וייאוש. ממקומו כבן המועדף והאהוב לאביו הוא צונח, במלוא מובן המילה, בידי אחיו "אל הבור (הזה) אשר במדבר", למכירה לעבדות במצרים ולחזקת מת בעיני אביו ואחיו. ואז, בבית פוטיפר הוא מטפס מעלה למשרת אמון יוקרתית, לפחות עבור עבד, והוא מופקד על כל רכושו של האציל המצרי. משם הוא שוב מושלך לבור – לבית הסוהר, ושם שוב מטפס למרום הפסגות, עבור אסיר, כאשר שר בית הסוהר מפקיד אותו על "כל האסירים אשר בבית הסהר". פתרון חלומו של שר המשקים מפיח ביוסף תקווה לשחרור מהכלא כאשר הוא מפציר בשֹר "ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה". אפשר רק לדמיין את עוצמת הייאוש של יוסף כאשר הוא מבין, בחלוף הימים, ששר המשקים שכח אותו, לא ביקש עבורו חנינה, ושהוא צפוי להישאר במאסר לזמן רב, אולי לעד. בפרשות הבאות נקרא על שִחרורו מהכלא, עלייתו לגדולה כמשנה למלך וגם על תהפוכות הנפש שהוא חווה במפגשים עם אֶחיו במצרים.
עלילות יוסף מזכירות לי את המשל על האיכר הסיני:
לפני שנים רבות היה איכר סיני שסוסו ברח לו. שכניו באו לנחם אותו ואמרו: "איזה ביש מזל. איך תחרוש את השדה ללא סוסך? זה ממש נורא!". הוא ענה להם: "אולי. אני לא יודע אם זה טוב או רע". למחרת חזר הסוס והביא עימו שבעה סוסי בר נוספים. שכניו של האיכר אמרו: "איזה מזל טוב. עכשיו יש לך שמונה סוסים!", והוא ענה: "אולי. אני לא יודע אם זה טוב או רע". למחרת ניסה בנו של האיכר לאלף את אחד הסוסים, אך הוא נפל מהסוס ושבר את רגלו. השכנים אז אמרו: "איזה חוסר מזל. מי יעזור לך כעת בשדה?!", והוא ענה: "אולי. אני לא יודע אם זה טוב או רע". אז פרצה מלחמה קשה, ושליחי הקיסר באו לגייס את כל הנערים הצעירים לצבא. את בנו של האיכר הם דחו מכיוון שרגלו הייתה שבורה. שוב חזרו השכנים ואמרו: "איזה מזל נהדר!" ושוב חזר האיכר ואמר: "אולי. אני לא יודע אם זה טוב או רע".
המשל הזה ממחיש את חוסר היכולת שלנו לחזות בזמן אמת את התוצאות של מה שמתרחש. החיים מורכבים, ולא נוכל לומר על התרחשות מסוימת שהיא "טובה" או "רעה", שכן אין דרך לדעת מה יהיו התוצאות וההשלכות של אותה ההתרחשות בעתיד. דרושה פרספקטיבה של זמן על-מנת להכריע, וכל הכרעה כזו יכולה להתהפך בחלוף זמן נוסף ובהרחבה או שינוי של נקודת המבט. כך בסיפור יוסף, כאשר תפניות העלילה מאירות בכל נקודה באור אחר את מצבו ומסיטות את המד של הקורא בין טוב ורע לסירוגין. אנחנו, שיודעים את סוף הסיפור, נישאר בעוד כמה שבועות עם טעם טוב, וסליחה על הספוילר. אבל האם זה באמת יהיה סוף הסיפור? אולי הסוף הוא לאחר מאות שנות שיעבוד ורדיפה של בני ישראל במצרים אחרי מותם של יוסף ופרעה? או אולי לאחר ההישג האדיר של יציאת מצרים ומעמד הר סיני? אולי ארבעים שנות נדודים קשים במדבר? או אולי כיבוש הארץ והתנחלות השבטים? וכך הלאה עד לזמנינו – עם שואה, תקומה, ניצחון היסטורי ב-1967 שנתפס כמבשר הגאולה, מחדל נוראי ב-1973 שהציב סימן שאלה על עתיד המדינה, הסכמי שלום, אינתיפאדות וטרור בלתי פוסק. במבט לאחר אנחנו מזהים פסגות של שגשוג והצלחה וגם תהומות של אבדן דרך, אבל ואף סכנה קיומית. בכל נקודה לאורך ההיסטוריה של עם ישראל שנבחר לעצור בה ולבחון אם מצבנו טוב או רע, לא נדע מה צופן העתיד, וכמו האיכר, כל שנוכל לומר הוא: "אולי. אני לא יודע אם זה טוב או רע".
בתקופה הקשה הנוכחית מאז ה-7 באוקטובר אולי אפשר לשאוב עידוד מסוים מסיפורי יוסף והאיכר הסיני ולזכור שעם כל הכאב והצער הבלתי נתפשים כעת, ברמת העם והלאום יש אפשרות שמעז עוד יֵצֵא מתוק. מוטב להשהות את השיפוט האבסולוטי, לשחרר את אשליית השליטה ולקבל את מה שקורה בדיוק כפי שהוא, רגע אחר רגע.
בעת כתיבת מילים אלו, נותרו עדיין יותר מ-130 ישראלים חטופים בידי חמאס במנהרות בעזה. הקריאה בפרשה מעוררת בי צמרמורת כאשר, מכלאו במצרים יוסף אומר: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים, וְגַם פֹּה לֹא עָשִֹיתִי מְאוּמָה כִּי שָֹמוּ אֹתִי בַּבּוֹר", וכמו יוסף, כאשר הוא תועה בשדה, נאמר גם אנחנו: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּש".