פרשת וירא: מבט נשי | אילנה קראוס, חשוון תשפ"ה
פרשת וירא מצטיינת בשני היבטים הקשורים לנשים. ההיבט הראשון הוא שבפרשה שומעים את הנשים. לא רק שהנשים תופסות מקום חשוב בסיפור, אלא הן גם מדברות ונשמעות. שרה מדברת אל אברהם ואלוהים אומר לו "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כא, יב). נראה שהשימוש במילה "שמע" פירושה לא רק להקשיב לדברי אשתו אלה לציית לה. אני מניחה שנשים רבות היו שמחות אם בני זוגן היו מקבלות הוראה כזאת.
הרב שמשון רפאל הרש מציין שאברהם הורה להקשיב לקול של שרה במקום רק לדברי שרה. ציות אמיתי הוא לאדם, ללא קשר אם המקשיב הבין את הסיבה להוראה או מסכים אתה. אברהם הורה לסמוך על יכולת השיפוט של שרה מכיוון שכמו לרוב הנשים, התובנה שלה על אודות אופי האדם עמוקה מזו שלו. הרב יונתן זקס מסביר שהשימוש במילה שמע בהקשר למשפט זה מעביר את המסר לאברהם שהוא חייב לציית.
בנוסף, שרה נלחמת על כך שבנה ירש את אברהם, תמה שחוזרת על עצמה הן בספר בראשית והן בסיפור בת שבע הדואגת שבנה, שלמה, יירש את אביו.
ועוד על שמיעה ודיבור בפרשה שלנו: ה' שומע את צחוקה של שרה ומדבר אליה ישירות. בעצם יש להם דו-שיח, היא מכחישה שצחקה וה' אומר שהיא כן צחקה. בסופו של דבר, הוא מבטיח לה שהיא תלד בן. אמנם גם אברהם נוכח, אבל ברור שאלוהים שמע את צחוקה והבחין ביראתה (בראשית יח, יב-טו).
באשר להגר, היא הדמות המקראית היחידה שנותנת שם לאלוהים שראה את סבלה, והאישה הראשונה והיחידה שנותנת שם למקום (בראשית טז, יג-יד). בפרשה שלנו, היא שוב פוגשת את מלאך אלוהים, שמדבר אליה ומראה לה את באר המים שמצילה את בנה ואותה (בראשית כא, יד-כא).
והסיפור של הגר, מעין פונדקאית לשרה ואברהם, מביא אותי להיבט שני:
עקרות. עקרות היא מוטיב שחוזר על עצמו בספר בראשית בפרט ובתנ"ך בכלל:
רחל מתחננת: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א). אצל ישעיה, אישה עקרה משמשת מטפורה לישראל. ובפרשה שלנו, אלוהים פקד את שרה, והיא ילדה.
מדרש בראשית רבה מסביר שהכוונה של דברי שרי לאברם: "הנה נא עצריני ה' מלדת" (בראשית טז, ב) היא שהמקור לסבלה הוא שאלוהים הוא המונע ממנה ללדת, ואין היא זקוקה לקמע או לקסם. העקרות אינה בה, בגופה, אלא מעשה האל.
יש לזכור שמקורות ממקומות שונים ומתקופות שונות מעידות על מנהג של המזרח התיכון הקדום שלפיו אישה שאיננה יכולה ללדת יכלה לתת לבעלה שפחה, ודרכה להביא ילדים.
בשלושה סיפורים בפרשה — לידתם של בני לוט, הסיפור של אבימלך[*] ולידת יצחק — ההקשר והמוטיב מדגישים רעיון אחד: לידת ילדים אינה עניין טבעי, אלא משהוא שזקוק לברכה אלוהית.
לדעתי יש הקבלה בין שרה ואברהם בנוגע לאמונה בה'. אמנם שרה צחקה, כאילו בחוסר אמון, אבל היא, כמו הנשים העקרות האחרות שעליהן מסופר בתנ"ך, מבינות שפוריות נמצאת בידי האלוהים.
ובנוגע לאמון באלוהים, האם אפשר לראות הקבלה בין הנשים שמתפללות ביושר לה' שיפתח את רחמן, לבין אברהם שמוביל את בנו יחידו לעקידה?
אפשר גם לשאול מה הוא הסימן האמיתי לאמונה: ציות עיוור, ויכוח והתמקחות או אולי ההכרה שלא הכל בידיים שלנו?
===========
[*] בסיפור אבימלך עקרות מוצגת באפון מובהק כעונש, והיכולת ללדת כביטוי למחילה.
—————-