פרשת לך לך: עליה, ירידה וחזרה | סאם ליימן-ווילציג. חשוון תשפ"ה
כולנו מכירים היטב את הנושא המקראי של "גלות": אדם וחווה מגן עדן; אברם מאור כשדים ומחרן ועד לארץ כנען; ושוב, אברהם יוצא למצרים בזמן רעב; יעקב ומשפחתו עוזבים את כנען למצרים; מאות שנים לאחר מכן יוצאים בני ישראל ממצרים. בכל מקרים האלה, כוח חיצוני הוא שדוחף את הגלות: אלוהים מבריח את אדם וחווה וגם דוחק באברם לעזוב; הרעב שדוחף את אברהם לעבור למצרים לצורך פרנסה; כך גם הרעב הוא ששולח את אחיו של יוסף לגור בגושן; משה בורח למדין מפאת כעס פרעה; אלוהים משחרר את העבדים העבריים ממצרים (למרות ההססנות שלהם ללכת); דוד בורח משאול למערות ולארץ פלשתים.
מנגד, יש גם נושא מקביל בתנ"ך שבו האדם עצמו מחליט לצאת מ"הבית" וגם מחליט לאן ללכת: כך, לוט עובר לצור ואליהו הולך למדבר.
למה נושא כזה מקביל – ״הגירה״ בכוח וגם מרצון? איזה מסר מספקים השניים? אם נתבונן בהיסטוריה היהודית, נמצא את שני סוגי ה"גלות" שוב ושוב. מצד אחד, העם היהודי הוגלה מארצו בידי אימפריות חיצוניות: האשורים במאה ה-8 לפנה"ס, הבבלים במאה ה-6 לפנה"ס והרומאים במאה ה-1 לִספירה. מצד שני, אנחנו גם יודעים שיהודים עזבו את ארץ הקודש מרצונם לאורך ההיסטוריה – לפחות מאז התקופה ההלנית (יוונית) שבה החלו להיווצר מרכזים יהודיים גדולים מחוץ לישראל, כמו אלכסנדריה (מצרים) ואזורים אחרים באגן הים התיכון (אפילו הגיעו לרומא). וכמובן, לאחר חורבן בית שני ואובדן הריבונות הפוליטית, הרוב המכריע של היהודים הוגלו תחילה בכוח, ורוב אלו שנותרו החליטו עם הזמן לעזוב את ארץ הקודש גם מסיבות כלכליות.
המסר המשותף לשני סוגי הגולים/ה״יורדים״ היהודים (מרצון ולא מרצון) הוא שבסופו של דבר הם יחזרו הביתה, לאחר שהחיים מחוץ למולדתם הופכים לבלתי נסבלים מבחינה יהודית. מכל הדוגמאות שראינו לעיל, אחת היא היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל (אין להתייחס לאדם וחווה, שלא ייצגו את היהדות): אברהם לא חוזר לאור כשדים – כי למרות היותה מולדתו התרבותית, היא לא הייתה ביתו הרוחני.
הסברה הרווחת בקרב מרבית החוקרים היא שרוב חמשת חומשי התורה (״של משה״) נכתבו בצורתם הסופית בסביבות תקופת גלות בבל. ספר דברים היה כנראה הספר הראשון שנקבע סופית כאשר יאשיהו "גילה" אותו בבית המקדש (במאה ה-6 לפנה"ס), כי בסיפור ההוא אין זכר לארבעת החומשים האחרים! בהתחשב בעובדה שחמשת ספרי משה נמצאים תמיד ביחד, אי אזכור של ה"ארבעה" פירושו שהם עדיין לא היו קיימים בעריכתם הסופית.
כל זה התרחש כמאתיים שנה לאחר שעשרת השבטים הוגלו, והאיום בכיבוש הבבלי היה ברור. לפיכך, כאשר חמשת ספרי התורה החלו לקבל את צורתם הסופית (כנראה בתקופת גלות בבל עצמה), המסר של גלות וחזרה היה צריך למלא תפקיד מרכזי – אולי החשוב ביותר – בתורה. זה היה מסר חוזר של נחמה: "לא משנה כמה קשה המצב הנוכחי נראה לעת עתה בגלות, נחזור לארץ אבותינו".
כמו אז גם היום, מסר זה מחזיק בעידן העכשווי – ואולי עוד יותר תקף ורלוונטי בחודשים האחרונים בעקבות החטופים שלנו המוחזקים בעזה, שלא לדבר על האנטישמיות הגואה בעולם!
—————-