פרשת וילך: צואתו של משה

פרשת וילך: צואתו של משה | עובד דבורה, תשרי תש"פ
לקראת סיום ספר דברים אנו נתפסים למפח נפש גדול. עם ישראל, שקבל את התורה באותות ומופתים, בסופו של דבר, לא השתכנע ללכת בדרך שהותוותה לו ע"י אלהים.
משה רבנו, זקן, נרגן, עומד לסיים את תפקידו ולהיאסף אל אבותיו. ליווינו אותו בדרך ארוכה במדבר. פעמים הוא נהג עם העם בנועם ופעמים הלך אתם ביד קשה. כך או כך, דרכו לא צלחה. הוא יורד מן הבמה באכזבה ובתסכול גדול.
 כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה' (דברים לא, כז). ועוד הוא ממשיך ואומר:
כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים–כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה', לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם (דברים לא, כט).
לא רק שמפעל חייו קרס כנגד עיניו, אלא גם העתיד של העם, אחרי מותו, כפי שהקב"ה מגלה לו נראה רע מאוד:
 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ .וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת (דברים לא, טז,יז).
אחרי שאלהים הציג לעם ישראל את בשורת הבחירה החפשית (מה שקראנו בפרשה הקודמת) והציע להם לבחור בטוב למען יחיו. הנה בפרשה הזו כל התיאוריה היפה מתמוטטת. אם הכל פתוח איך זה שאלהים מגלה ידע על האסונות שיקרו לעם ישראל בעתיד ואיך העונש הקולקטיבי מסתדר עם הבחירה החופשית של היחיד, שדווקא בחר בחיים? (וככלל הנסיון ההיסטורי, רב השנים, מגלה שלא קימת קורלציה בין הבחירה בטוב והגמול). סוגיה זו עוררה תהיות לא מעטות אצל הפרשנים ואין ספק שנותרנו עם יותר שאלות ופחות תשובות.
משה, שימיו ספורים, מפקיד את ספר התורה, שהוא כתב, בצד ארון הברית ומוסר את התפקיד ההנהגה ליהשע בן נון. המנהיג החדש, הגם שחייב יהיה לדבוק בתורה, הוא יתעסק פחות בתחום התיאולוגי ויותר בחיים המעשיים: כיבוש ארץ כנען והנחלתה לשבטי ישראל.
משה מודע לכך, שלמרות כישלונו והחזון המאכזב לגבי עתיד עם ישראל, שגולת הכותרת של מפעל חייו, זו התורה. האמת של התורה היא נצחית ועל כן הוא מדריך את ממשיכי דרכו לדבוק בה בקנאות. הוא מבין, שבתוכה גלומה בשורת הגאולה לעם ישראל ואפילו מעבר לכך לעולם כלו. אין זה מקרה שנביאי ישראל המשיכו את מפעל חייו ואחריהם חכמי התלמוד ומייסדי הדתות המונותיאיסטיות, קרי, הנצרות והאיסלם.
ובעניין מרכזיותו של ספר התורה בתפיסתו של משה נוסיף את הדבר הבא: משה, גדול הנביאים, החל במרוץ השליחים להנחיל את התורה בעולם. סמוך לפטירתו, הוא מסר את המטה ליהשע, כאשר כתב המינוי למנהיג החדש ניתן ע"י אלהים בכבודו ובעצמו, וכך אמר:
 לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל ) יהשע א, ח).

דילוג לתוכן