פרשת נִצָּבִים | פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג כז באלול תשע"ט
פרשת השבוע שלנו מתחילה כך: כ״ט: ט – אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם – וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:
המלה ״נִצָּבִים״ די נדירה. מדוע השימוש בה ולא ״עומדים״ או ״נמצאים״?
אני מוצאים מלה דומה (עם אותו שורש) בספר שמות בסיפור של מרים אשר עומדת מרחוק ״לשמור״ על משה בתיבה: ב׳: ד – וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.
השורש של מלה זו הינו ״יצב״ (מכאן המלה ״יציב״). כלומר, המשמעות אינה של אדם שסתם עומד או נמצא בזירה, אלא מישהו אשר מחויב להיות מעורב באירוע או בעניין עליו מדובר. במקרה שלנו, לעומת המצב בהר סיני, בו בני ישראל הגיעו לתחתית ההר מפוחדים (מֵיראת ה׳; הרעם והברקים), כאן אחרי ארבעים שנה מי שנמצא בזירה כבר החליט מרצונו החופשי ליטול חלק בפרויקט ההיסטורי של קבלת עול המצוות וכיבוש הארץ.
מה שלא פחות מעניין בפסוקים למעלה, שאין מדובר בגברים בלבד אלא גם הנשים ובעצם כל מי שמהווה חלק מהעם. בד״כ, התורה הייתה מסתפקת ב״ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש [ולא כל אישה] ישראל״, אך המקרא מבהיר בשתי דרכים שמדובר באוכלוסייה כולה. ראשית, תוך תוספת של ״כולכם״. שנית בפסוק הבא אחריו, שבו התורה מבהירה בצורה מפורשת שמדובר גם בילדים ונשים – וגם ב״גֵר״ (לא יהודי אשר גר בתוך העם). התוספת הזאת של ילדים ונשים מעניינת ומרמזת שבלי הנשים המהוות את המחנכות העיקריות של הילדים הצעירים, אין המשכיות לעם היהודי מבחינה תרבותית ודתית. ואם זה לא מספיק, בא הפסוק בהמשך (כ״ט: י״ז): פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה׳ אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם…
מדוע כאן מוסיפה התורה כמה פעמים את הנשים באופן מפורש, שהרי לשון רבים בעברית כוללת בתוכה הן גברים ונשים כאחד וניתן היה להשתמש ברבים בלי להיכנס לפירוט של סוגים שונים של אנשים? ייתכן שההסבר בכך, שכל הדרישות של האלוהים בפרשה זו נובעות מהברית בין האל לבין עם ישראל. אלא מה – הסימן הגשמי של ברית זו הינה ״ברית מילה״, דבר שרק נעשה בזכרים. ניתן היה, אפוא, לחשוב שהמצוות וההתנהגות שהאלוהים דורש מאתנו חל על הגברים בלבד, נושאי סימן אותה ברית. בא המקרא כאן להוריד אותנו מתפיסה מוטעית זו: כל העם מצֻווה ללכת בדרכי האלוהים. וניתן אפילו להרחיק לכת ולקבוע שלפחות אותה התנהגות מוסרית – ואולי אף קיום המצוות עצמן? – חלים גם על הגר בתוכנו. כלומר, אם מישהו שלא מן העם היהודי רוצה לחיות בתוכו, אז גם הוא והיא חייבים לחיות את החיים בצורה ״יהודית״. האם זה אומר שבכך הם מתגיירים ללא תהליך פורמלי? אולי – ראה ערך ״רות ונעמי״. אך ברור שהתנהגות מוסרית (לפחות שִבְעַת בני נוח?) הינה תנאי הכרחי לכל גֵר הגָר בתוך ״מחנה ישראל״.
מכל זה ניתן להסיק שמבחינת האלוהים מה שחשוב באמת אינה ה״מוצא״ של האדם אלא התנהגותו והתייחסותו לאלוהים. כדי שאנשים ונשים כאחד ייחשבו כחלק מעם ישראל הם חייבים להיות ״ניצבים״, קרי לעמוד איתן באמונה ומחויב לקיום מצוותיו. לא פחות (איסור עבודה זרה) אך גם לא יותר (אין בהכרח חייב להיות צאצא של יהודים מדורי דורות).