פרשת שמות: השלמת תרי"ג מצוות באמצעות החוק הטבעי | סאם ליימן-ווילציג, טבת תשפ"ו
כידוע, התורה מכילה 613 מצוות של עשה ולא תעשה. לכאורה, מספר די גדול. אבל כשחושבים על המורכבות של חיי אדם – כל הווריאציות של נסיבות ומצבים שניתן למצוא את עצמנו בתוכם – ברור ש-תרי״ג מצוות אינן יכולות להנחות כל מה שנדרש מבני אדם במהלך החיים שלהם.
אם כן, נשאלת השאלה: מה עושים? (תרתי משמע). כלומר, מהיכן ניתן להבין מהו ״נכון״ ומה ״לא נכון״ כאשר אנו נתקלים אישית במצב שהמצוות אינן מתייחסות אליו?
קיימות שתי תשובות, במידה מסוימת קשורות. הראשונה: מצווֹת התורה מהווֹת בסיס להתפתחות ההלכה בהמשך הדרך, בה ניתן להרחיב תוך כדי הוספת סייגים וסעיפי-משנה למצוות שונות למיניהם. כך, למרות שהתורה מונה ״רק״ 39 אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת, החכמים באו והוסיפו איסורים נוספים לאבות מלאכה אלו – זאת כדי לחזק את אווירת השבת ולהרחיק את היהודי מעבירה על אב מלאכה. למשל, האיסור להפעיל כלי זמר בשבת. לכאורה, לנגן בשבת אינו אחד מאבות המלאכה האסורים, אולם החשש הוא שכלִי נגינה יתקלקל באמצע הנגינה והנגן ירצה לתקן אותו – וזאת איסור אב מלאכה.
התשובה השנייה ל״מה עושים?״ נלקחה מפרשת השבוע שלנו. היא קשורה להבנת האדם מה מוסרי ומה לא. במלים מודרניות, מדובר בחוק טבעי, שכל בן אנוש אמור להרגיש ולהבין שאסור לעשות מעשה X – או שחייבים לעשות מעשה Y.
את הדוגמה המובהקת לאי-ביצוע מעשה אנו מוצאים אצל שתי המיילדות העבריות, שִפְרָה ופועָה, אשר לא צייתו לצו מפורש של פרעה להרוג כל תינוק זכר של העברים. יש להבין, שבתרבות המצרית הצו של פרעה הוא הוא ״החוק״ – אפילו אם אינו מעוגן בכתובים. אולם, שתי המיילדות הבינו שדבר כזה פסול מבחינה מוסרית ברמה הגבוהה ביותר ולכן ללא היסוס הפרו את הצו – הוא "החוק" של פרעה.
הדוגמא השנייה הינה דווקא של עשיית מעשה, שלפי החוק היבש היה אסור לעשות: בת פרעה (לא פחות!) הבינה שהתינוק בתיבה שמצאה בנהר חייב להיות ממוצא עברי (״ותֹאמֶר, מִיַלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״ שמות ב, ו) – ובמיוחד כשמופיעה נערה עברייה (אחות משה) להציע מיניקת מתוך העבריות. ובכל זאת, היא לא נתנה לתינוק החשוף בתיבה לשוט בדרכו (לים?) ולמות ללא מושיע(ה) – ואימצה את התינוק העברי.
נדמה, שאין זה סתם מקרה שהמקרא מביא שתי דוגמאות מתרבויות שונות להציג את הרגשת ה״חוק הטבעי״ הטמון באדם. כלומר, בלי כל קשר לחוק הספציפי של תרבות כזאת או אחרת, כל אחד ואחת מאיתנו (יהודים ולא-יהודים) חייב(ת) להתנהג לפי צו המצפון הטבעי שלנו בלי כל קשר לסוגי החוקים של מדינתנו. מכאן, אגב, בעידן המודרני התפתחו חוקים הקרויים פשעים נגד האנושות (crimes against humanity) שרצח עם (genocide) – הוא החמור מכולם.
אך כדי שלא נחשוב שהחוק הטבעי טמון רק בליבם של נשים (שתי הדוגמאות הראשונות כאן), באה התורה לאחר מכן ומספרת על משה שהגן על היהודי שאיש מצרי היכה אותו קשות. כמו בת פרעה, כדי לעשות זאת משה היה צריך ״להתגבר״ על מורשת פרעה הכול יכול מבחינת קבלת חוקים (שיעבוד העברים) ולפעול לפי מצפונו. ואולי בגלל זה האלוהים הבין שמשה ראוי להנהיג את העם, כי בהתנהגותו הוא הראה מוכנות להפר את החוק היבש כאשר החוק מתנגש עם החוק הטבעי.
מה ניתן להבין מכל זה? מאחר שפרשת משפטים (עם שלל חוקיה) באה רק באמצע ספר שמות, אחרי הסיפורים של גיבורי פרשת ״שמות״, התורה קובעת שהחוק הטבעי עומד מעל הכול, כולל החוק הרשמי, אם וכאשר האחרון סותר את הראשון בעליל. מוסר השכל גם לימינו אנו.