פרשת ויקהל-פקודי: כוחה של עשייה | אירית מילר, אדר תשפ"ו
פרשת ויקהל-פקודי חוזרת בפירוט רב על מצוַות השבת, מצווֹת בניית המשכן ותיאור הבנייה והבונים, נושאים שכבר הובאו בשלוש הפרשות הקודמות: תרומה, תצווה וכי תישא.
על מה ולמה החזרה הזאת? מה השתנה בהצגת הדברים?
ראשית, הסדר: מצוות השבת מובאת ראשונה, כדי ללמד אותנו שהיא הבסיס והעיקר. שמירת השבת היא הוכחה מתמדת לשמירת הברית בין ה' לעם באמצעות פעולה אקטיבית.
אחרי מצוות השבת מצווה משה על העם לתת תרומה לצורך הקמת המשכן: "זהב וכסף ונחושת" ורשימה של חפצים נוספים שדרושים לבניית המשכן. זהב נתנו העם לצורך הקמת עגל הזהב – פעולה שלילית, בגידה בה', ואילו כאן ניתנת להם ההזדמנות לתקן: לתרום זהב להקמת המשכן. ההזדמנות הזאת מלמדת את העם שיעור חשוב: שהוא יכול להתאחד גם סביב מטרה חיובית.
גם בניית המשכן, כמו מצוות השבת, היא פעולה אקטיבית שהעם עושה. העם משתתף בבניית המשכן: מי שיש לו, תורם עורות ועצי שיטים ואבנים טובות ושמן. הנשים טוות את מטווה התכלת והארגמן והשני והשש. בעלי מקצוע בתחום הבנייה והעיבוד נרתמים למלאכה ומבצעים אותה, כל אחד בתחומו. זה פרויקט משותף, פרויקט של כולם. והעם מביא כל כך הרבה תרומות, עד שצריך לעצור אותו: החכמים העושים את מלאכת הקודש – העושים במלאכה – אומרים למשה שהעם נתן יותר ממה שצריך לבניית המשכן ומשה מורה לעם להפסיק לתת. עד כדי כך נרתם העם למבצע בניית המשכן – עם כל הלב.
המילים "לעשות", "ויעש", "ועשה", "ויעשו", "עשו" חוזרות בפרשה שישים פעמים. כלומר, העשייה היא המודגשת כאן, להבדיל מהתיאור של בניית המשכן בפרשות הקודמות. והעשייה המשותפת הזאת, ההתגייסות של העם, מעצבת אותו. היא מולידה עם אחר, בוגר, משתתף, חיובי יותר. עד עתה העם היה פסיבי: הוא ברח מהמצרים שרדפו אחריו, הגיע לים סוף – וצלח את המכשול הזה באמצעות נס שנעשה לו. התלונן שאין מה לאכול – וקיבל מן מהשמים. התלונן שאין מה לשתות – וקיבל מים. אבל עכשיו הגישה השתנתה: אתם תעשו. והעם עושה – ומתבגר.
ועם העשייה בעולם הפיזי מגיע גם השינוי הרוחני: כשיש משכן, יורדת השכינה ושוכנת בתוכו – אלוהים יכול לשכון בתוך עמו.
כמה חשובה ההתגייסות, העשייה המשותפת, כעם אחד – מי ייתן ונשכיל ללמוד ממנה בימינו אנו.