פרשת ויקהל-פקודי: קדושת הזמן והמקום

פרשת ויקהל-פקודי: קדושת הזמן והמקום | אליאנה תפוחי, אדר תשפ"ג

 בקריאה ראשונה בפרשות אלו ניתן ללכת לאיבוד בסבך הפרטים על עבודות המשכן, אך מקריאה מעמיקה יותר  של הפרשות, ניתן להסיק שבעצם שתי הפרשות עוסקות בעניינים שבקדושה – והן משלימות זו את זו. מדובר בקדושת המקום ובקדושת הזמן.

בפרשה הראשונה  דנים בקדושת הזמן. אחרי שמשה הקהיל את העם, כתוב   :

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה', כל העושה בו מלאכה יומת" (שמות לה, א-ב). ובהמשך הפסוקים משה מצווה בשם ה' את בני ישראל על בניית המשכן, שנאמר:

"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת… וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים…,  ושמן למאור, ובשמים.. ואבני שוהם…. וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו… אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלו וְאֶת מִכְסֵהוּ… אֶת הָאָרֹן… אֶת הַשֻּׁלְחָן… וְאֶת מִזְבַּח הקטורת ואת בדיו…. את מזבח העולה…. את קלעי החצר… את יתדות המשכן… ואת בגדי השרד לשרת בקדש" (לה, ה-יט).

מהסמיכות  בין ההוראות שניתנו לגבי שמירת השבת  ובניית המשכן, למדו חז"ל (מסכת שבת מט ע"ב) שאותן מלאכות שהוצרכו לבניית המשכן, אסורות בשבת. האמת היא שחכמינו במשנה הוסיפו על המלאכות הללו מלאכות נוספות רבות והגיעו למספר של 39 מלאכות אסורות בשבת, כאשר חלקן  אינן מוזכרות כלל כאן אך הן נבעו מתוך היסק, כמו: מלאכת זורע, שאינה מוזכרת כלל בבניית המשכן, אך הטענה הייתה שהיו זקוקים לזרוע מיני זרעים שציותה התורה להביאם למשכן, כמו פשתן, שנאמר: "ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" (ושש פירושו פשתן).  ולכן, גם מלאכת זורע אסורה. לא אכנס כאן לפירוט כל 39 אבות המלאכות ולהצדקות שלהן, אלא רק לעקרון – יום השבת הוא יום קדוש – יום מנוחה לכל אדם באשר הוא אדם – כיוון שגם אלהים ביום השביעי (הוא  יום השבת) "וישבת מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ב-ג). קדושת הזמן הזו היא קדושה אוניברסאלית, בכל מקום – וביום הזה אין לעשות את המלאכות שבשגרה, גם אם הן מלאכות  מיוחדות  הנדרשות לבניית  מקום מקודש. יש להבדיל  בין ששת ימי המעשה לבין שבת.  בעוד ימות השבוע מתאפיינים בעשייה ובמלאכה – השבת נועדה לשאר רוח.

ומה לגבי קדושת המקום?

המשכן נבנה במצוות האל ולפי הוראותיו. מיד עם סיומו, בסוף פרשת פקודי נאמר:

"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן…. כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה". כאן נשאלת השאלה – מהו מקום קדוש? לפי התפיסה הדתית, הוא מקום שבו שוכן האל. והאל בא ושכן במשכן עם סיומו ובזה בעצם קידש אותו. אבל, בואו נעמיק קצת בנושא. היכן פגש העם לראשונה את האל (לא במעשה ניסים – כמו חציית ים סוף) אלא ממש חש את נוכחותו – בהר סיני, כמובן. ואיך מתואר המקום הקדוש ההוא:

"ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק…. והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש (שמות יט, טז). כלומר, המוטיב אשר נחרט בלב העם תשעה חודשים מוקדם יותר (להזכירכם  המשכן נחנך בראש חודש ניסן, כעת חיה לפני כך וכך שנים). הוא ענן ואש. עם העבדים שיצא ממצרים נחרד מאד ממעמד הר סיני, והמקום נחרט בליבו כמקום משכנו של האל שהוציא אותם ממצרים. אבל האל הזה לא  ביקש  שיהפכו את המקום בו הוא התגלה לעם כמקום קדוש. אין האל מקדש מקומות על פני האדמה, בגלל היותם מקום משכנו, או בגלל שהם הוזכרו כמקומות בהן דרכו רגלי אבותינו. קדושת מקום היא קדושה של כל מקום שבו " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). עצם בניית מקדש על ידי תרומה של כל הנוטלים חלק בבנינו ובתחזוקתו, אם זו תרומה בכסף או תרומה במעשה התנדבות או במלאכה כלשהי, הופך את המקום למקום קדוש. ובמקום קדוש  כזה שוכן האל בתוך קהל  המקדשים אותו.