פרשת כי תישא : החטא ותרופתו | חיים פישר, אדר תשפ"ג
לפני שבועיים קראנו בפרשת תרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בפרשה שלנו אנו למדים שנדרשות מיומנויות מיוחדות וגישה לאומנויות יפות כדי לבנות את המשכן ואת כליו. בצלאל הוא האיש הנכון, מלא "רוח אלוהים בחוכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה". מיד אחרי פרשת בצלאל באה מצוות השבת. מסמיכות הפרשיות אנו למדים:
- עבודת בנית המקדש וכליו אינה דוחה שבת.
- גם אם האדם שקוע בעבודת יצירה, עבודת קודש, עבודה שבאמצעותה הוא מגשים את עצמו, עבודה שקל לו לשכוח שהוא משקיע אנרגיות. ההיפך מעבודה קשה ומשעממת בה האדם סובל. גם אז חייב האדם להפסיק לעבוד בשבת ולשמוח ביום המנוחה.
- ביום שלא יהיה לנו בית מקדש ה' ישכון בתוכנו בזכות השבת. היום זוהי דרכנו להתקרב לבורא.
הפרשה שלנו עשירה בתכנים חשובים והבולט שביניהם "עגל הזהב" המהווה אירוע מרכזי בנדודי אבותינו במדבר והחדרת תודעת החטא לעם ישראל.. אם אכילת פרי עץ הדעת מייצגת את החטא הקדמון האנושי האוניברסאלי, חטא עגל הזהב הוא החטא הקדמון של העם היהודי.
"והלוחות מעשה אלוהים המה"."ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר-אף משה וישלח מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר". איך אדם יכול לשבור מעשה האל? פרופ' ליבוביץ רואה באירוע של שבירת הלוחות הוכחה שאין קדושה בשום עצם מצד עצמו. קדושה אינה אלא במעשי אדם כאשר אלה מכוונים לעבודת ה' ואם אין כוונה כזו אז גם בהם אין שום קדושה. ברגע שעם ישראל פנה לעבודת אלילים פרחה הקדושה מהלוחות וניתן היה לשבור אותם.
"ויאמר ה' פסל-לך שני לוחות אבנים…". "ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים…"בניגוד ללוחות הראשונים, בלוחות השניים משה שותף לעשיה. קובע הנצי"ב מוולוז'ין: "ציווה הקדוש ברוך הוא שיהיו הלוחות השניים בפיסול יד משה… להורות כי ההלכה המתחדשת בכוח הלוחות הללו היא בהשתתפות עמל האדם ובסייעתא דשמיה". יש בסיפור הלוחות רמז ליחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. התורה שבכתב הינה מעשה האל שלאדם אין בה מקום לקביעתה. התוצאה היא שהתורה עלולה להיתפס כרחוקה, קשה ומעבר להשגתנו. לעומת זאת בתורה שבעל פה האדם שותף עם ה' בכתיבתה, היא מתפתחת עם הדורות וסופה להתקיים. התורה שבעל פה (הלוחות השניים) היא הבסיס ליהדות של ימינו, היא "ניצחה" את התורה שבכתב (ניצחוני בני ניצחוני בני, בבא מציעא). מסיפור הלוחות עולה שהאדם אינו יכול לעמוד בהלכה השמימית הטהורה, כל טהרנות סופה להישבר, ראוי להביא עובדה זו לידיעת אותם האנשים המבקשים להעלות את התורה שבעל פה לדרגת קדושה של התורה שבכתב ובזה מבקשים להקפיא אותה, סופה של מגמה זאת עלולה להיות הרסנית. לעומת זאת המחילה על החטא הקדמון מביאה ללוחות השניים ולהתפתחות היהדות המוכרת לנו. למרות העונשים הכבדים, מחילת ה' על חטא העגל מהווה בסיס לתפיסת האל כסולח ולגילוי של שלוש עשרה המידות.
לכבוד שבת פרה: האפר של פרה אדומה מטהר מטומאת המת, אך הוא מטמאת את מי שטהור. השעיר לעזאזל מטהר את העם מהחטאים אך מטמא את מי שמשלח אותו. כלומר מה שגורם לטומאה גם מטהר מטומאה. יש תחום ברפואה שמטפל במחלה בחומרים הגורמים לאותה מחלה והניתנים במינון נמוך מאוד, כשהם מדוללים במים – הומיאופתיה (בעברית "רפואה דומה"). על-פי ההומיאופתיה, "דומה בדומה מרפא" כלומר אותו חומר הגורם למחלה גם מרפא ממנה. כמו כן, הדילול במים, המזכיר את הכנת מי הנידה. פעם שמעתי הומיאופת דורש: רפואה דומה או בסיכול אותיות… "פרה אדומה", נכון נשארים עם "ו" מיותרת… עדיף לעשות את התרגיל בכתיב חסר.
"ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל". זהו תיאור של אחד העונשים שמשה השית על העם. שימו לב, גם כאן אותו חומר שמביא לחטא הגדול לאחר שנטחן ודולל במים מביא להיטהרות מהחטא, למעשה לריפוי. אז מה עשה משה… עונש או ריפוי?