פרשת ויקרא: קטנה, קטנה, אבל מרתקת | אניטה תמרי, ניסן תשפ"ג
השלישי בחמשת חומשי התורה הוא ספר ויקרא. ויקרא היא המילה הראשונה בפסוק הראשון, אלא שאין היא כתובה ויקרא אלא ויקרא. ותלי תילים של מילים נשפכו על האות א העילית הזו, או בלשון חכמים – א זעירא
לפי החכמים והחכמות (אני לא אהיה האישה היחידה שמביעה דעתה כאן), יש כמה סיבות. ראשית, ידוע לנו הקוראים "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג) והאות הקטנה הזו מצביעה על מידת ענוותו. ההסבר מניח את דעתנו? יש עוד
בדרך כלל, כשאלוהים דיבר אל משה התורה אומרת זאת "וידבר ה' אל משה", וצורה זו מופיעה בתורה יותר מחמישים פעמים (הפסקתי לספור בחמישים). "ויקרא" – אם ספרתי נכון – שבע פעמים. יש פרשנים שמצאו שהמילה "ויקרא" מציינת דיבור על מצווה מיוחדת, אבל אלוהים גם קרא לאהרון ולמרים לנזוף בהם, והמילה "ויקרא" מופיעה בהקשרים אחרים
הלאה – ספר ויקרא הוא הספר הדן בקורבנות. קורבן יש להביא בהכנעה, ואותה א זעירא מביעה הכנעה
רבים משווים את "ויקרא" אל משה ל"ויקר" לבלעם. המשותף לכל הפרשנויות האלה הוא שהפנייה לבלעם הייתה מקרה חד-פעמי, שבו האל פונה לנביא שאינו מישראל. ולכן לא השתמשה התורה במילה המלאה. וגם האסוציאציה לקרי, שיש בו טומאה, משחקת פה, והיטיבה להסביר זו הרבנית פנינה נויבירט[1]:
לשם הבנת משמעות האות "א" שבמילה "ויקרא" ראוי להידרש לפירוש רש"י (שם): "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה – לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג): "וקרא זה אל זה"". מפירוש זה עולה כי לשון "קריאה" הינה לשון ייעוד וחבה הננקטת במעמד מכונן, רגע לפני אמירה משמעותית או ציווי. עם זאת, ממשיך רש"י ומבאר: "אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד): "ויקר אלהים אל בלעם"". ישנו הבדל מהותי בין קריאתו של ה' למשה לבין קריאתו לבלעם. הקריאה למשה מבטאת יחס של קרבה וחום, הקריאה לבלעם מבטאת טומאה, קרי, וכן אקראיות ומקריות.
נמצאנו למדים, כי האות "א" שבמילה "ויקרא" מעידה על זהות האדם אליו קורא ה'.
וגם יש הסוברים שאותה א זעירא מרמזת על כך שכאן מתחילים ילדים קטנים ללמוד תורה
ואני,
בשלהי 1968 התקבלתי לעבודה כעורכת מתלמדת בהוצאת ספרים מכובדת בניו יורק. ומכאן שאני עורכת מזה כחמש וחמישים שנים. אני מאמינה שפרק זמן זה ארוך מפרק הזמן שבו "חִיזְלוּ" רבים מחז"לנו ועל כן, גם נקודת המבט שלי כעורכת יש בה תוקף
מה שלמדתי בשנותיי הרבות כעורכת, ובשנותיי הרבות עוד יותר כמי שחיה עלי האדמה הזאת, הוא שכולנו טועים.[2] ולא הטעות היא המהות אלא השאלה היא מה אנחנו עושים עם הטעות שלנו. אפשר לקדש אותה, כמו שיש שמקדשים את אותה א זעירא. אפשר לסחוב אותה אתנו ולתת לה להאפיל על חיינו. אפשר לבלות את כל זמננו בחיפוש הסברים ופרשנויות. ואפשר להגיד – טעיתי. למדתי. אם הטעות פגעה במישהו אפנה לאותה אישה ולאותו איש ואתנצל ואסביר. בסופו של דבר – נכיר בטעות, נלמד, נמשיך, ונתחיל מחדש, ב א רבתי
אמן
[1]https://mikve.net/content/894
[2] לו היה זה טקסט אקדמי, האות א הייתה סימן שיש הערה בתחתית העמוד. כאן קורה דבר מעניין – אנחנו מרימים את העין לראות את האות העילית, ואז משפילים מבט לתחתית העמוד. כדי שלא תרגישו שהשפלתם עיניכם לשווא, אספר לכם שדן אלמגור, מתרגם גאון לדעתי, הציע לקרוא ל footnote קריאת תחת
כן, ברור לי שזה יהיה הדבר היחיד שתזכרו מכל הכתוב בעמוד זה