פרשת וארא: שעל שמות ולשונות‏

פרשת וארא: על שמות ולשונות‏ | עמנואל נשרי, טבת תשפ"ה

בשיחותיו מסביר ליבוביץ שפרשת וארא פותחת בשני פסוקים רבי-משמעות, ובהם מגלה ה' למשה את ענין שני שמותיו-כינוייו, השם "שדי" בו הוא נודע לאבות, ושם הוי"ה שבמעמד זה נעשה מודע למשה ובאמצעותו גם לישראל. 

שני כינויי ה' בפסוקי הפתיחה. מקובל בפרשנות המסורתית שהכינוי 'אלוהים' מציין את מידת הדין, ואילו שם הוי"ה מציין את מידת הרחמים, ונמצא כי תחילת הדברים אל משה קשים היו, ועל כך אומר מדרש תנחומא: 'מכאן אתה למד שנטל משה את הדין שלא להיכנס לארץ'.

כלומר, עוד בטרם החל משה בשליחותו, כבר נגזר עליו שלא ייכנס לארץ, והמדרש מציין כי משה מקבל עליו גורל קשה זה, להתחיל באותה שליחות עצומה, מבלי לזכות לראות בפריה, ולכן תחילה נאמר: "וידבר אלהים אל-משה" שזוהי כאמור מידת הדין, ורק לאחר מכן "ויאמר אליו אני ה'", משמע כלפי משה מתייחס השם במידת הדין, ואילו בעניין השליחות לגאולת ישראל והכנסתם לארץ הוא מתנהג במידת הרחמים.

באשר לשם הוי"ה, נמצא שהכרת אלוהים שהייתה לאבות לא הייתה מותנית בהתגלויות בהן משתנים סדרי הטבע, מה שבני-אדם נוהגים לכנות "'אצבע אלוהים", אלא הייתה זו הכרת אלוהותו של ה', הוי אומר ההכרה אליה מגיע האדם מתודעתו הוא, ולא מחמת גורמים או מאורעות חיצוניים, ואילו לגבי השליחות אל בני ישראל שהיו שקועים בעבדות מצרים וכנראה גם בכל זוהמת מצרים, צריך היה ה' להופיע כביכול כמי מתגלם באירועים על-טבעיים ו היסטוריים מופלאים.

לשונות הגאולה: ארבע או חמש?

בפרשת "וארא" מוצאים אנו את ארבע לשונות הגאולה, שהם בניין אב לכל התפיסות המאוחרות של הגאולה: והוצאתי" אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים; ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" (שמות ו:ו,ז), והמסורת – ספק אגדה ספק הלכה – קובעת כי ארבע הכוסות בליל הסדר הן הסמל, ובמובן ידוע אפילו המרכז של סדר הפסח, והן נקבעו כזכר לארבע לשונות הגאולה.

אולם לאמיתו, מיד לאחר ארבע לשונות אלה של גאולה, אנו מוצאים את החמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה" ( ו:ח), אך לשון נוספת זו אין מונים אותה בין ארבע לשונות הגאולה, ומשום מה לא הותקנה כוס חמישית.

דומני שהסיבה לכך ברורה מאוד, שהרי מה שארע במצרים היה המימוש של "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", ואילו הגאולה המסומלת בלשון החמישית לא נתקיימה; ואותו דור שנתקיימו בו ארבע לשונות גאולה אלה, לא הובא לארץ, אלא הוא כולו תם וניספה במידבר, משום שלא נמצא ראוי שתקוים בו אותה לשון חמישית של הגאולה, ורק בניהם וצאצאיהם של דור המדבר זכו שנתקיים בהם "והבאתי אתכם אל הארץ".

כאן לפנינו הדגמה נוספת שההבטחה האלוהית איננה בגדר מתנה או מענק הניתנים ללא תנאי, אלא משמעותה דרישה המוצגת לאדם להיות ראוי לאותה הבטחה, ואם אין הוא ראוי לה הרי שאין היא מתקיימת.

לשונות הגאולה – "והוצאתי," "והצלתי," "וגאלתי," "ולקחתי" – משקפות תהליך הדרגתי ולא מידי. גם בדורנו, תהליכי גאולה אישיים ולאומיים קורים בשלבים לדוגמה:
והוצאתי שחרור מעול חומרי או פוליטי (כמו שחרור ממצבים של משבר כלכלי או עול דיכוי)
והצלתי פתרון בעיות ביטחוניות, חברתיות, או מוסריות בתוך החברה.
וגאלתי גאולה תרבותית ורוחנית, המתבטאת בתחייה יהודית וזהות לאומית.
ולקחתי קשר מחודש בין עם ישראל לאלוהיו, באמונה, בתפילה, ובתחיית ערכי התורה.

בעולם של משברים גלובליים, כמו שינויי אקלים, מלחמות, או התפרקות חברתית, אנו יכולים לראות את חשיבותם של שלבי הגאולה הללו בכל תחום – אישי, קהילתי ולאומי.

——————