פרשת צו: קרבן וקרבה

פרשת צו: קרבן וקרבה | אילנה קראוס, ניסן תשפ"ה

פרשת השבוע עוסקת בקורבנות למיניהם. כפי שאני רואה זאת, בפריזמה של ימינו, הנושא הוא החיבור / המתח בין טקס לתוכן, הנעשה – העשייה – והנשמע – הלמידה – או, צורה ותוכן. ראייה זו מתאימה במיוחד לערב פסח, כאשר הצורה, הטקס, לעתים קרובות באה במקום התוכן – הניקיון, ההכנות, הטקסים של הסדר לוקחים קדימות על התוכן הרוחני. אבל האם אחד יכול להתקיים בלי השני?

אבל מה בכלל עושה הקרבת חיות בטקס שלנו? האם אלוהים באמת צריך את הקורבנות שלנו? אנשי קדם "האכילו" את האלים שלהם, כדי להרגיע אותם או כדי לבקש מהם משהו. אולם יש בעיה: אם אלוהינו אינו מוחשי ואיננו יכולים לראות או לשמוע, אותו (או אותה) כיצד יכול ליהנות מריח המנגל או לרצות ריח ניחוח, הקטורת המכסה את ריח בית המטבחיים בבית המקדש? האם זה לא אנתרופומורפיזם? או, אולי כמו תפילה, המנחה מיועדת לנו, כדי להצניע אותנו, טקס שאנו יכולים להבין שמקרב אותנו לאלוהים?

ואכן, הרב יונתן סאקס מזכיר לנו שהמילים קורבן וקִרבה חולקות אותו שורש. הקורבן מקרב אותנו אל האלוהי. בנוסף פרשתנו מלמדת את כלל ישראל על הקרבנות. הם אינם סודות הידועים ומנוהלים רק על ידי כהנים, שהרי כולנו "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". לאחר חורבן בית המקדש, צדקה, לימוד ותפילה החליפו את הקורבנות וכולנו מחויבים להשתתף בפעילויות אלו. עם חורבן בית המקדש, החליפו צדקה, לימוד ותפילה את הקורבנות. אף שכולנו מחויבים לשלוש דרכים אלה, אין הן דורשות דבקות, ואפשר לעשותן מן השפה ולחוץ.

כנערה בבית הספר העברי בפיטסבורג, למדתי על הנביאים, השופטים וכו', והגעתי למסקנה שאלוהים אינו מעוניין בקורבנות פיזיים, במיוחד אלו שאינם ניתנים או מובאים בכנות, ובמיוחד לא מאלה שמחללים את מצוותיו של אלוהים, כמו אנשי מאפיה, או אנשי עסקים מפוקפקים. תרומות פילנתרופיות, גדולות ככל שיהיו, לא יכולות לפצות על התנהגות לא מוסרית. הנביאים מבהירים זאת שוב ושוב. ההפטרה לפרשת צו היא מדברי ירמיהו (ז:21- ח:3; ט': 23-22), וכתב הרב גונטר פלאוט: "ירמיהו, שהטיף לפני חורבן בית המקדש, הזהיר את עמו שהקורבנות לבדם לא ירגיעו את זעמו של אלוהים, אלא אם הם ילוו בתשובה אמיתית אליו. פולחן ללא מחויבות הוא צורה ללא תוכן".

עם זאת, מחויבות לעם ולתרבות היהודית, או תיקון עולם בלבד – לימוד ללא מנהגי פולחן – גם לא מספיקה כדי לקיים את היהדות, העם היהודי או הפרט היהודי.

הרמב"ם הציע הסבר מפורסם, ושנוי במחלוקת, לדברי ירמיהו. הוא טען שהקורבנות הם אמצעי לשילוב מנהגי פולחן של הזמנים ההם עם תורתו של אלוהים, שהיו ההיבט החשוב ביותר. בלי הרציונל, אמר, אין דת. דת דורשת פתיחות, אוטונומיה, חשיבה ביקורתית, אוניברסליות ומצוינות דתית, בעוד שעשייה בגלל מסורת, ללא פקפוק, באוטומטי, אינה דת. לפי הרמב"ם, עשיית מצוות היא שעושה אותך מאוזנת. למרבה האירוניה, לפחות על פי מיכה גודמן, ביקרו את השקפתו הפילוסופית של הרמב"ם, ובסופו של דבר, היחס הלא רציונלי ליהדות הוא זה ששמר על העם היהודי.

הרב שרון שלום מציין כי בתקופת הבריאה והאבות לא היו טקסים וקרבנות דתיים; המוסר הוא מוקד היחסים בין אלוהים לאדם. בהמשך, הטקסים והקורבנות משתלטים, והמוסר אינו עוד מרכז הפולחן. הפתרון הקיצוני שהציגו הנביאים הקלאסיים לתופעה זו היה לדחות כל צורה של עבודה פולחנית ולהכניס את המוסר כדרישה העליונה של אלוהים מהאדם. הרמב"ם מדבר על שורש טעות זו, וטוען כי כוונתו הראשונית של ה' אכן הייתה שבני ישראל יעבדו אותו ולא אלוהים אחרים, אך בני ישראל התעלמו מהכוונה הזו וכל מה שראו היה בית המקדש, והקריבו קורבנות שלא עולים בקנה אחד עם כוונתו הראשונית של ה'. המטרה היא להיות מוסרי, והטקס, יהיה אשר יהיה, הוא פשוט האמצעי למטרה זו.

——————

=============