פרשת ויקרא: עבודת קודש – גבוה ונמוך

פרשת ויקרא: עבודת קודש – גבוה ונמוך | סאם ליימן-ווילציג, ניסן תשפ"ה

ספר ויקרא שאנו מתחילים לקרוא היום, הוא בעצם ספר קורבנות – או אם תרצו: ספר הכוהנים. הוא מלא בפרטים של מה, מתי, עבור מי, ואיך מקריבים קורבנות. לכאורה, די משעמם. אבל גם מֵפְרָטִים משעממים ניתן ללמוד לקחים חשובים.

לכאורה, הכוהנים נמצאים בפסגת המערכת החברתית. בדרך כלל, לאנשים כאלה לא מסבירים בפירוט יתר מה לעשות בתפקידם, אך כאמור כאן הפרשה (וחלק גדול מספר ויקרא) רווי בפרטי פרטים, הנחיות מפורטות להפליא לאותם אצילי כהונה. הנה דוגמה אחת מיני רבים:

וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר, לִפְנֵי ה’; וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֶת-הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְהִפְשִׁיט, אֶת-הָעֹלָה; וְנִתַּח אֹתָהּ, לִנְתָחֶיהָ. וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אֵשׁ–עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְעָרְכוּ עֵצִים, עַל-הָאֵשׁ. וְעָרְכוּ, בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֵת הַנְּתָחִים, אֶת-הָרֹאשׁ וְאֶת-הַפָּדֶר–עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ, אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַה' (א, ה-ט).

יתרה מכך, בפרשה הבאה, פרשת צו, התורה מרחיקה לכת: לא רק שעל הכוהנים לציית במדויק להנחיות הפעולה, אלא הם אפילו מחויבים לעסוק ב״עבודת פועלים״!

וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּו. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּח. וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר (ו, ב-ד).

ככלל, התורה אינה נותנת הרבה חופש פעולה לכוהנים ועוד מכריחה אותם לעסוק ב״עבודה מלוכלכת״ – פינוי האפר מהמזבח כל בוקר. זאת ועוד, כדי להוציא את הדשן מחוץ למקדש, עליהם להחליף את בגדיהם למה שהיום היינו קוראים ״בגדי עבודה״. נשאלת השאלה: מדוע מתייחסים כך לכוהנים? מדוע דווקא עליהם לפנות דשן ולהתלבש בבגדי עבודה?

התשובה נעוצה בתופעה אנושית מוכרת. אנשים אשר כל מלאכתם הינה ״עבודה גבוהה״, נוטים אחרי זמן מה להתנתק מֵהַ״עמך״ ולהתנשא. על אחת כמה וכמה הדבר נכון כשמדובר בקבוצה היחידה ביהדות, שמורישה את עבודתה מדור לדור. שהרי גם השופטים והנביאים הגיעו כולם למעמדם בכוחות עצמם – ואפילו כשאחד מהם רצה שבניו ימשיכו את עבודתו כשופטים (כמו עלי הכהן בתקופת שמואל, שהיה גם כהן גדול וגם שופט) האלוהים סירב לו. ואצל המלכים, שלכאורה הבן הבכור אמור לרשת את אביו, גם זה קרה לעתים רחוקות.

לכן, כדי למנוע אפשרות של ניתוק והתנשאות של הכוהנים, אלוהים נתן להם הנחיות מאד מפורטות, שלא יחשבו שהם ה״אדונים״ כאן – ואת החיוב לפנות פסולת, גם זה בא כדי להוריד אותם לקרקע (תרתי משמע). וכל זאת למטרה נעלה. כדי שיהוו גשר בין הציבור הרחב לאלוהים, על הכוהנים להיות מחוברים לא רק לעולם של מעלה אלא גם לעולם של מטה.

לֶקח זה הינו ישים בכל תחומי החיים. פרופסור מכובד חייב לחתל את ילדיו; על מנכ״ל חברה תעשייתית להסתובב בין פועליו ולקוחותיו; רב קהילה אינו יכול להסתפק בדרשות נעלות – עליו גם לבקר אצל הקשישים ואחרון המתפללים בקהילתו. (אני משתמש בלשון זכר, כי תופעת ההתנשאות הרבה יותר שכיחה בקרב גברים.)

בקיצור, ״עבודת קודש״ אינה רק דבר ״גבוה״ אלא לא פחות הינה עיסוק בצרכים כביכול ״נמוכים״. אלו ואלו עבודות אלוהים חיים.

—

–