שביעי של פסח: מה הסיפור? | סלי בן-משה, ניסן תשפ"ה
אני מנסה להבין את הנושא – שביעי של פסח. שנים רבות לא ידעתי שיש דבר כזה. במשפחתי בארצות הברית ערכנו סדר אחד. אבי נהג לומר שאנחנו "יהודים של יום אחד." במילים אחרות, יהודים רפורמיים.
ידעתי שאני צריכה לאכול מצות למשך כמה ימים. כמה בדיוק? לא היה לי ברור. אשכנזים לא אוכלים בוטנים בפסח? אני חייתי על מצות מרוחות בחמאת בוטנים ועליה ריבה. האם השתגענו בניקיונות שם בפיטסבורג? לא. האם החלפנו כלים? לא. אבל השתמשנו בכלים הטובים. האוכל בליל הסדר היה נהדר. אמי הייתה (והיא עדיין) בשלנית מעולה. אני זוכרת דברים קטנים שאבי נהג לעשות בזמן הארוחה. הוא נטל ידיים, באופן סמלי, מהמקום. הוא התבדח על "לחם עוני" (ועל השפעותיו על מערכת העיכול) וכולנו ידענו למה הוא התכוון. אנחנו, הילדים, החבאנו את האפיקומן והוא חיפש אותו (בהחלט גישה מעניינת). לא זכור לי שהיה לנו צורך ביין, אם כי אני בטוחה שהיה שם היין המתוק של מנישבץ' או משהו דומה. כולנו אכלנו יותר מדי. האם שרנו? אולי. אבל מה שהיה שם – הייתה תחושה של משפחה, של ביחד. הייתה תחושה של משהו שונה מאוד מהיום יום כי קראנו מאותן חוברות קטנות ודו-לשוניות שנשאו פרסומות של יצרנית הקפה מקסוול האוס. קראנו בסבב.
אבל ללכת לבית כנסת? לא. ובכלל, הרעיון שהיה משהו מיוחד בשבת שבאמצע כל הימים האלה? כבר אמרתי, לא היה לי מושג.
העניין הוא זה: כן, ההפטרה שאנו קוראים היום קשורה קשר ברור לשירת הים. ראו איך היא מודפסת. הנושא הוא גאולה. הצלה.
אבל פרק יח בספר תהילים מדבר על דויד, ודויד הוא שכתב אותו על הצלתו הוא.
בסיפור יציאת מצרים שרו "משה ובני ישראל את השירה הזאת", שיר הודיה אחרי שחוו ניסים לא מעטים. שירי תודה.
אני רואה את הדברים כפשוטם. כשבגרתי, התברר לי שאבי הפסיק להאמין באלוהים לאחר מה שראה באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. ולמרות זאת ובגלל זאת, אמרנו תודה. אמרנו תודה על מה שהיה לנו. אמרנו תודה על המסורות שהגיעו אלינו מדורות קודמים. הודינו על המשפחה, על החירות, על החיים.
ואולי יִקרה והשכח. ואז המסורות שלנו, ההיסטוריה, הטקסטים שלנו, כולם מלמדים על הודיה גדולה ורחבת היקף. כשאנו מתעוררים בבוקר, כשגופנו מתפקד כהלכה, כשאנו ערים לכל הניסים האלה, עלינו להודות. כשאנחנו רואים את השמיים, שומעים את שירת הציפורים, מריחים את פרחי ההדרים, טועמים את מתק התמר ומרגישים את אוויר האביב, עלינו להודות.
על כל אלה, עלינו להודות. האם אלה דברים של מה בכך? לא לדעתי.
כל הדברים הגדולים שקרו לפני אלפי שנים (ואני מאמינה שאכן קרו) היו אירועים אדירים שעיצבו את דמותנו. ואת המסרים הללו אנחנו מצווים להעביר לדורות הבאים. לזכור. ולהודות.
——————
=============