פרשת תולדות – "איזהו גיבור? הכובש את יצרו"

פרשת תולדות – "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" | מיכל פרם כהן, כסלו תשפ"ג

פרשת "תולדות" אוצרת בתוכה פוטנציאל רב לעימותים כוחניים לאורך שני דורות.

בדורו של יצחק, העימותים הפוטנציאלים הם לאומיים – בין יצחק לבין הפלישתים – ובדורו של יעקב, העימותים הם משפחתיים – בין ההורים, בין האחים, ובין כל אח לאביו. העימותים נמנעים משום שיצחק, רבקה ויעקב מצליחים לכבוש את יצרם.

בעקבות הרעב בארץ, יצחק מתיישב בארץ גרר בין הפלישתים. כאשר הפלישתים מתקנאים בו וסותמים את בארותיו, יצחק אינו מתעמת איתם ומבליג. כאשר מלך גרר אבימלך מגרש אותו מארצו, יצחק עוזב ללא התנגדות, ואינו מזכיר לאבימלך את דבריו לאברהם: "הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב" (בראשית כ, טו). יצחק מרחיק את בארותיו שוב ושוב, ומבליג כאשר הפלישתים טוענים שהמים שייכים להם, עד שהוא מתרחק מספיק מארץ גרר וביכולתו לטעון לבעלות על הבארות ברחובות ובבאר-שבע. אין כוונת הכתוב שיצחק אינו חש תסכול וזעם בתגובה להתנהגותם של הפלישתים כלפיו. הוא נותן ביטוי לרגשותיו כאשר אבימלך ושר צבאו באים למקום מגוריו החדש: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?" (בראשית כו, כז). אולם יצחק כובש את יצרו וכאשר אבימלך מבקש לכרות אתו ברית, יצחק נעתר. למרות כל ויתוריו, יצחק מצליח לשגשג מבחינה כלכלית וביטחונית.

הפוטנציאל לעימותים המשפחתיים מתחיל כבר בהריונה של רבקה, כאשר יעקב ועשו מתרוצצים בקרבה. היא דורשת בה' ונאמר לה כי "שנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג). כאשר רבקה נוכחת שיצחק מעדיף את עשו על יעקב ומתכוון להעניק לו את ברכת הבן הבכור, אין היא מתעמתת עם יצחק בטענה שנאמר לה מפי ה' שיעקב ראוי לבכורה ולא עשו. היא גם לא מזכירה לבעלה שעשו לקח נשים כנעניות מבלי לשאול לדעת הוריו והפגין בכך את זלזולו במצוות כיבוד הורים. היא מבינה שיצחק רואה בעשו – גיבור הצייד ואיש השדה – את העוצמה הגופנית והקשיחות שהיו חסרים בו עצמו, וכובשת את יצרה.

יעקב, בדומה לרבקה אמו, אינו מתעמת עם אביו בטענה שעשו מכר לו את הבכורה עבור נזיד עדשים והוא ראוי לקבל את ברכת הבן הבכור. הוא מבין שגילוי אופיו האמיתי של בנו בכורו יצער את אביו הנוטה למות. הוא גם נמנע מלהטיח בעשו את דבריו "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה" (בראשית כה, לב), ביודעו שכך רק יוסיף שמן למדורה. הוא כובש את יצרו.

בשונה מהוריו ואחיו הצעיר, עשו מפגין בהתנהגותו שהוא נשלט בידי יצריו. הוא מוכר לאחיו את בכורתו כדי להשביע את גרגרנותו – ואחר-כך מאשים אותו על שלקח ממנו את הבכורה. והוא מוכן להרוג את אחיו כנקמה על כך שקיבל את ברכת הבן הבכור במקומו.

בסיומה של הפרשה, כאשר עשו שומע שיעקב נשלח לארם למצוא אישה ראויה, הוא מבין במאוחר כי "רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו" (בראשית כח, ח). עשו מנסה לתקן את המעוות, פונה לדודו ישמעאל ומקבל ממנו את בתו מחלת, בת אישה מצרית. אולם אין הוא מגרש את נשותיו הכנעניות, ואינו שב מכוונתו להרוג את אחיו.

יצחק, רבקה ויעקב ראויים אם כן לשבח המתבטא בפתגם "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" – אך לא עשו.