פרשת חיי שרה: "רסיסים של אור בדמעותייך" | הרבה גייל שוסטר-בוסקילה, חשוון תשפ"ג
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה ( בראשית כג, א).
כבר עברנו מזמן את הפרשה על יציאתם של אברהם ושרה מחרן ומהבית. קצת נמוגה הקריאה לארוז את כל המטלטלים ולנדוד ללא נודע.
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… (דברים כו, ה).
אולי אברהם היה אופטימי כל חייו אולם לדעתי שרה הייתה יותר ריאליסטית בהשקפתה. אברהם עיצב לנו נרטיב שיתאים למייסד העם. לכן היה צריך להסתכל אחורה על הדרך שעברו ביחד. בנרטיב שבו הוא דמיין לעצמו הוא לא גורר אותה לארץ זרה אלא היא הייתה שותפה וגם אולי ניחם אותה בעת צרה. סביר להניח שהוא דמיין הרפתקה של גילוי מקומו ביקום בזמן ששרה, כנראה, בישלה, כיבסה, וטיפלה בו וביצחק בנם. הייתה לשרה גחלת אחרת מאשר זו שהאירה את דרכו של אברהם – הוא החולם המקורי של עמנו והיא בעלת הבית הקדום.
כך או כך, כמו לכולם, גם לאברהם הגיע הרגע להתמודד עם המציאות:
ותָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב).
אחרי מותה של שרה, ועל אף שאין הספד רשום מפיו של אברהם, הייתי רוצה לחשוב שהוא זכר את האינטימיות שלהם וכך היה יוצא לו ההספד כמו השיר דרכנו:
אור הנר נמהל באור הירח
על הכר שיערך שפוך
בחלון צמרת עץ פורח
והשקט חזר, רואים לפי החיוך
סערה הייתה, הנה חלפה לה
ופנייך שוב רוגעות כפני הים
עם האור נוסיף ללכת הלאה
עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם
לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות
רסיסים של אור בדמעותייך
וחיוך שוב מגשש דרכו אלי
כל הטוב עודנו לפנייך
שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי
עוד מעט יתם הנר לגווע
עוד מעט יובס השקט המבורך
המולת היום תתחיל לבקוע
לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך
לא קלה היא, לא קלה דרכנו…
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: יזהר אשדות