הפטרת תצוה: בניה מחודשת | שושנה מיכאל צוקר, אדר א, תשפ"ד
אַתָּה בֶן־אָדָם הַגֵּד אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֺנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת־תׇּכְנִית. וְאִם־נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר־עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכׇל־צוּרֹתָו וְאֵת כׇּל־חֻקֹּתָיו וְכׇל־צוּרֹתָו וְכׇל־תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת־כׇּל־צוּרָתוֹ וְאֶת־כׇּל־חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם (יחזקאל מג:י -יא).
על נהרות בבל, הנביא יחזקאל מְצֻוֶּה להעביר אל בני ישראל מסר כפול של תקוה ותשובה. התקווה היא שבבוא העת יתאפשר להם לבנות שוב את בית המקדש, לפי התיאור המדויק שהנביא מוסר.[1] התשובה כרוכה בחרטה על מעשיהם אבל הקשר הסיבתי בין העניינים מעורפל.
רש"י (טרואה, צרפת, מאה ה-11) הבין שתיאור בית-המקדש העתידי מיועד כגורם מרגיע: "בהראותי למו חסדי שאיני מואסם בעונם." כלומר, הידיעה שה' לא נטש את עמו מספק את מעטפת הביטחון שבלעדיה התשובה מפחידה.
אצל ר' דוד קמחי (פרובנס, מאה ה-12) הסיבתיות ישירה יותר: "שבעבורם חרב בית זה". כן, ההתמודדות עם תוצאות החורבן מנערת אותם להבין כי למעשים יש תוצאות ומוטלת עליהם אחריות, ברמה זו או אחרת, למצבם הנוכחי. את המשך דבריו חייבים לקרוא בזהירות יתרה, "והגד להם הבית העתיד שלא יחרב לעולם בעבור שלא יחטאו." זו לא הבטחה כי הבית העתידי לא יחרב לעולם בכל מקרה אלא שיזכה לעמוד לעולם רק אם החטאים לא יחזרו. וכולנו יודעים כי הבית השני אכן נחרב.
לדעתו של דון יצחק אברבנאל (פורטוגל ואיטליה, מאה ה-15) עניינה של הנבואה אינה חטאים של עבר שבגללם הבית הראשון נחרב אלא עוונות ההווה של שומעיו אשר מונעים את החזרה לציון:
יותר נכון לפרש שמפני שבזמנו של יחזקאל היו תועים בני ישראל בעבודת השמש והירח, לכן צוה לנביא שיגיד להם כל מה שראה בנבואתו מבנין הבית כדי שיתבודדו ויתבוננו בענין הבית וימדדו את תבניתו, ולפי שהדברים ההם… יתבאר להם טעותם בעובדם.
ואולי כולם צודקים. בניה מחודשת ואיתנה תלויה בהכרת הטעויות שגרמו לחורבן שהיה וגם אלו שמונעים את השיקום היום, שיבררו ויתקנו בסביבה לא מתלהמת.
הבית הראשון נחרב, והבית השני נחרב. מדינת ישראל ספגה מכה קשה אך עדיין עומדת. כמו שקראנו בנבואתו של יחזקאל, השיקום תלוי בחשבון נפש.
[1] שאינו זהה בפרטיו להוראות בספר שמות, אבל נניח את זה בצד.