פרשת תרומה: מה משה רוצה ממני?

פרשת תרומה: מה משה רוצה ממני? | אניטה תמרי, אדר א, תשפ"ד

אין לי מושג כמה זמן עבר מאז שעזבנו את הבית במצרים. אני חושבת שעברו חודשיים, אולי שלושה. הכל היה נורא מהיר ומסחרר, כל כך הרבה דברים מוזרים קרו, איבדתי את חשבון הזמן

היה קשה במצרים. הגברים עבדו שעות ארוכות, השכר הצטמצם ככל שהתארכו השעות והורעו התנאים. אבל היה לנו בית. והייתה לי גינת ירק. ושכנות שעזרנו זו לזו. והייתה רצפה מתחת לרגליי וגג מעל ראשי. בית

ואז, פתאום צץ האיש הזה, משה. סיפרו שהוא משבט לוי, אבל היו לו גינונים של מצרי, וגם מבטא שונה משלנו, והוא רוצה להוציא אותנו מפה. לאן? זה לא ברור. אבל לצאת מפה, למקום שבו יהיה לנו יותר טוב. למי יש עצבים בכלל לשמוע דברים כאלה כשהעבודה קשה כל כך?

ואז התחילו מה שזקני העם קוראים "מגעים בדרג גבוה". כלומר, מסביבנו מתחוללים כל מיני דברים שאין לנו מושג מה נופל עלינו. מי היאור הופכים לדם. בתי שכנותיי המצריות מתמלאות צפרדעים, וכשהצפרדעים נעלמות, הסרחון מגיע גם אלינו. לילדיהן פתאום יש אפילו יותר כינים מאשר לילדים שלי, חיות מוזרות מסתובבות בשטח ומפחידות את כולם, והפרה החולבת הנהדרת של נֶפְרוּ, חברתי המצרייה, פתאום נפלה ומתה וכמוה עוד הרבה חיות משק בית. היחסים הטובים שהיו לי עם נפרו, איה ושכנות אחרות הפכו מתוחים. למה כל זה קורה להן ולא לי? אני מנסה לעזור ככל יכולתי אבל משהו לא טוב קורה בינינו

הצרות נמשכות, פריחות בעור – אבל לא אצלנו, ברד נוראי בכל מקום חוץ מאשר בארץ גושן. עכשיו המצרים כבר מתחילים להגיד בקול שאולי הגיע הזמן שהעברים האלה יצאו מכאן, שהרי הם לא נפגעים, ובשלם באות הרעות האלה. ארבה. מאז ילדותי אני זוכרת את הענן הנוראי והרועם הזה, וקולות התבואה הנשברת שכוססים אותה רבבות חרקים. איזה פחד. ואז חושך

משה ממשיך. לשחוט שה ולמרוח דם על משקוף הבית. לצלות אותו ולהתלבש במיוחד כדי לאכול אותו. לאפות מצות. מה רע בלחם המחמצת שלי? ואז חפר, בנה הבכור של נפרו מת. ועוד המון ילדים מתו. אני לא יכולה להסתכל בעיניהן של האימהות השכולות

יצאנו מבתינו והתחלנו לברוח. הגענו לים וכבר ראיתי את הסוף בעיניים, ואז הים נבקע ועברנו בחול הרטוב, לא מאמינים למראה עינינו, המים עומדים כמו הקירות של המקדשים לאלי מצריים, עצומים וכבירים ומאיימים. ואז קול נוראי – גלים וצעקות של אנשים וגניחות של סוסים. ואז שקט. נורא. ופתאום מרים מתחילה לשיר ולרקוד. עד היום אני לא מבינה איך היא עשתה זאת. אולי כי לא היו לה ילדים שבכו ופחדו והיא ניסתה להרגיע

אנחנו במדבר. אין אוכל. יש מן. המצאנו מתכונים חדשים, דווקא היה נחמד. ואז שוב שינוי – הגענו לאיזה הר, ומשה ציווה לכבס את כל הבגדים. לא רע. ואז הודיע לגברים ששלושה ימים אסור להם להתקרב לנשותיהם. רק שהוא לא אמר להם לקחת את הילדים ולתת לנשים קצת שקט. קולות וברקים ומתן תורה

"דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי". איזה יופי. מאז שיצאנו מגושן רובץ לי על המצפון ששמעתי למשה ולקחתי מנפרו את מסרק השנהב שהורישה לה אמהּ. חשבתי שזו תהיה תרומה נאה. ואולי גם העגילים שאני לא ממש אוהבת. כן, העגילים זה מצוין, כי הרשימה היא "זהב וכסף ונחושת". רגע, מה עוד? "ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. ועורות אלים מאודמים ועורות תחשים ו…" הרשימה נמשכת ונמשכת. וכל זה בשביל מה? בשביל לבנות מקדש לאותו קול מסתורי שאומר למשה מה לעשות והוא מנחית את ההוראות האלה עלינו? אני חיה באוהל. לבושה בגדי בד גס. רגליי יחפות

אני לא רוצה בית עשוי עורות תחשים ולא ארונות זהב ולא וילונות שש מושזר ותכלת וארגמן. היה לי בית. כל מה שאני מבקשת הוא ששוב יהיה לי בית משלי. עם רצפה שאני מטאטאת וגג שאני מתקנת. עם סדר יום קבוע, קשה ככל שיהיה. עם גן ירק שיש בו בצלים ושומים וקישואים

אני במדבר. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו במקום בטוח. אני לא רוצה לתת את המעט שיש לי כדי שאנשי שררה ודת יסיטו טבעות זהב שקושרות בדים מבריקים לעמודים מפוארים. אם כבר יצאתי ממצרים, אני רוצה שוויון בנטל. אני שומרת את המסרק של נפרו, זכר לימים שעברו ולא ישובו, בתקווה לימים טובים יותר

דילוג לתוכן