פרשת תרומה: אהבת פועלי המשכן

פרשת תרומה: אהבת פועלי המשכן | עמנואל נשרי, אדר תשפ"ג

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי (שיר השירים ב, א-ג).

הסופרת יערה ענבר קוראת את הטקסט האדריכלי בפרשת תרומה ורואה בו שיר אהבה. העדינות והדיוק שבפרטי הפרטים של תכנית הבנייה של המשכן – קרש אל קרש, יריעה אל יריעה, עור תחש, ידית וטבעת – חיבור ואהבה.

בין המילים צצים ללא הרף רמזי הזיווג, שהוא תשתית המשכן. הפסוקים מבטאים מוּליוּת, הקבלה מדויקת, פנים אל פנים. הכרובים מוכנים לחיבוק, וגם כל הסובב אותם: היריעות "חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו, ג), "מַקְבִּילֹות הַלֻּולָאֹות אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (ה), ידיות הקרסים "מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (יז), קרשי הירכתיים "יִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים" (כד). בית האלוהים, שבו אנחנו אמורים לפגוש את האל, מגלם בעצם מהותו – מפגש. בתוך החלל, אשר מרכיביו כולם נושקים אלו לאלו, אנחנו אמורים להשיק שמים וארץ.

בתוך מלאכת המחשבת המדויקת והסימטרית כל כך, מופיעה שארית, בדל, קצה מידלדל: "וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן" (כו, יב).  לרגע הכול מתערער, ואז באה אנחת הקלה. בתוך הדיוק השביר, המושלם כל כך – גלגל הצלה.

סרח העודף אוצר בחובו את החופש, את מרחב התנועה בתוך המערכת שכולה מיקוד. מצד אחד שומר הסרח על חביון הזוגיות, הוא מסתירוּ היטב ומאפשר לזוגיוה להתקיים, מצד שני הוא מרפא ברגעי מצוקה, שגם הם חלק מטבעו של קשר.

חז"ל גרסו כי הכרובים מסמלים את חיבת ישראל לאל המושוות לחיבת זכר לנקבה: "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל – מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". פילון האלכסנדרוני ראה בשני הכרובים שתיים ממידותיו של הקדוש ברוך הוא: מידת הדין ומידת הרחמים.    

 כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן ,וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים (שמות כה י). 

 קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רחיטנו (רַהִיטֵנוּ) בְּרוֹתִים (שיר השירים א, יז).

מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ….שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כו, לא, לג),

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.  כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים (שיר השירים ב, א-ג).

כאשר אני מסכם לעצמי את התרומה העצומה בעיני, שתרם כל אחד מההולכים במדבר ברכוש,  נראה לי שכל המגדיל את תרומתו גדלה שמחתו וקרבתו לאל מושא אמונתו.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּיםשֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.(שמות כה, א-ח). 

כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי (שיר השירים ב, ג).

יחסי גומלין מתוך אהבה, כבוד הדדי ותחושת רווח מהקרבה והשיתוף.

דילוג לתוכן