פרשת תזריע: חטא לשון הרע וחטא חילול השם | מיכל פרם-כהן ניסן תשפ"ד
פרשת "תזריע" עוסקת בטומאה וטוהרה ומפרטת, לעיתים באופן גרפי, את סוגי הטומאה שכוהני ישראל מצווים לזהות ולטפל בהם. אחד מסוגי הטומאה החמורים הוא מחלת הצרעת חשוכת המרפא, שעקב היותה מדבקת כל כך, נגזר על הלוקים בה להיות מנודים מכלל ישראל.
מקרה הצרעת הראשון שמופיע במקרא הוא זה של מרים הנביאה (במדבר יב), המתרחש בזמן הנדודים במדבר. מרים לקתה בצרעת כעונש על שדיברה רעות על גיסתה, אשת משה רבנו, אולם החלימה לאחר שבוע, לאחר שמשה ביקש מה' מחילה עבורה בקריאה הידועה: "אל נא רפא נא לה" (במדבר יב, יג). כפי שכותב ד"ר ראובן גפני, מסיפורה של מרים הבינו המדרשים והמפרשים שנגע הצרעת אינו מחלה סתמית, אלא נגע הבא לאדם כתוצאה של חטא מסוים, שברצות ה' ניתן להירפא ממנו. כפי שכתוב בספר "דברים" לאחר מחלת הצרעת של מרים והחלמתה:
"הִשָמֶר בְּנֶגַע הַצָרַעַת לִשְּמֺר מְּאֺד וְּלַעֲשׂוֹת כְּכֺל אֲשֶר יוֹרוּ אֶתְּכֶם הַכֺהֲנִים הַלְּוִיִם כַאֲשֶר צִוִּיתִם תִשְּמְּרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָֹה ה' אֱלֹהֶיךָ לְּמִרְּיָם בַדֶרֶךְ בְּצֵאתְּכֶם מִמִצְּרָיִם." (דברים כד, ח)
אפשר להסיק שחטא לשון הרע של מרים שריכלה על גיסתה היה ראוי למחילה, מה גם שמליץ היושר שלה היה משה, מנהיג העם.
לעומת המקרה של מרים, בהפטרה לפרשת תזריע, מלכים ב פרק ה, מסופר על שני מקרי צרעת, שההבדל בין תוצאותיהם מלמד שיעור חשוב. במקרה הראשון נעמן, שר צבא ארם, נרפא מצרעתו, ואילו במקרה השני גיחזי, נערו של הנביא אלישע, אינו נרפא. הסיבה שנעמן לקה בצרעת אינה ידועה והסיפור אינו מתמקד בה אלא באמונה שמגלים כל האנשים המעורבים בכוח הריפוי של אלישע.
אשת נעמן מאמינה לשפחתה העברייה המספרת לה על יכולתו של אלישע לרפא צרעת; נעמן מאמין לאשתו; מלך ארם מאמין לנעמן; ובהמשך משכנעים עבדיו של נעמן את אדונם להאמין לדברי אלישע ולטבול בירדן שבע פעמים, והוא נרפא.
האמונה בכוחו של הנביא אלישע מביא את מלך ארם לפנות למלך ישראל בבקשה להשתמש בשירותיו של אלישע על מנת לרפא את שר צבאו. למרות שממלכות ארם וישראל נמצאות ביחסי איבה, מלך ארם שולח למלך ישראל עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב, וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים, כתשלום מראש עבור הטיפול הרפואי. מלך ישראל, ששמו אינו מצוין, נחרד: "הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי-זֶה שֹׁולֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ?" (ה, ז) מלך ישראל מכיר בנחיתותו לעומת האל, מציית לאלישע כאשר אלישע מורה לו לשלוח את נעמן אליו, ואינו נוגע במתנות ממלך ארם שנעמן נושא איתו. בתחילה נעמן מטיל ספק בדרך הריפוי של אלישע, ותוהה מדוע מי הירדן עדיפים על מי הנהרות בארם, אך הוא מקשיב לעבדיו המשכנעים אותו לציית לאלישע. כאשר נעמן נרפא הוא מכריז: "הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל" (ה, טו).
נעמן מכיר בכך שאלישע הוא נציגו של ה' עלי אדמות ובכך שאלוהי ישראל הוא שריפא אותו.
אפשר להבין מדוע נעמן זוכה להירפא מצרעתו, אך כאן הסיפור מקבל תפנית בלתי צפויה.
אלישע מסרב לקבל את המתנות ממלך ארם שנעמן רוצה להעניק לו, אולם אחרי שנעמן עוזב, נערו של אלישע, גיחזי, רץ אחריו ומספר לו שאלישע שינה את דעתו ומבקש חלק מהמתנות עבור "בני נביאים" כלשהם. כאשר אלישע מגלה זאת, הוא מקלל את גיחזי שצרעתו של נעמן תדבק בו ובצאצאיו עד עולם, וגיחזי הופך למצורע ללא סיכוי להירפא.
עונשו של גיחזי חמור מזה של מרים ואפילו צאצאיו נענשים עד קץ כל הדורות.
מדוע היה עונשו של גיחזי חמור כל כך לעומת עונשה של מרים? היא דיברה רעות על אשת משה המנהיג שנבחר בידי ה' והוא בסך הכול שיקר וביקש כִּכַּר-כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים.
כפי שכותב ד"ר גפני, גיחזי חטא בחילול השם כאשר ביקש תמורה במרמה עבור הנס שחולל אלוהי ישראל. גיחזי שבר את שרשרת האמונה, וחטא זה חמור הרבה יותר מחטא לשון הרע של מרים.