שמחת תורה תשפ"ה

שמחת תורה | אניטה תמרי, תשרי תשפ"ה.

בהתחלה היו השמועות

אסון נורא. ממדים לא ברורים. נרצחים. המון. פצועים. אולי אונס

והכל ביום שקט, בנוף המדבר, בלי שום התראה

רצח אכזרי. יריות מטווח קצר

לא היה מי שיבוא לעזרה, ומשהגיעו חיילים, כמעט לא היה את מי להציל

המדינה כולה הייתה בהלם. דוממת ומדממת

הייתכן? כך בבת אחת. שניים עשר הרוגים (האחרון שבהם מת בבית החולים), ילדה שניצלה כי היא שכבה מתחת לגופות

17 במרץ 1954. מעלה עקרבים

אנשים איבדו את תחושת הביטחון, אותו ביטחון שנבנה בדם ובדמעות של מלחמת תש"ח ושל התקפות הפדאיון. אותה תחושת ביטחון של שורדי שואה ושל שורדי פרהוד, של עקורים שהגיעו בספינות מעפילים. של עולים שעזבו בית נוח והגיעו לישראל, של אנשים ששכניהם קמו עליהם והם עזבו הכל וברחו

וכל האנשים והנשים האלה התגבשו למשהו חדש, משהו עם תחושת עוצמה. הם היו מדינת ישראל
אנשים זעקו לנקמה. רצו פעולת תגמול, עין תחת עין, שן תחת שן
וכתב משה שרת, ראש הממשלה, ביומנו:

מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה.

אבל העם רצה משהו. משהו להיאחז בו. משהו שיפיח תקווה. עבר זמן ועברו עוד כמה אירועים עד שהממשלה נתנה אישור לפעולת תגמול. ובינתיים? בינתיים פנה ראש הממשלה ליעקב אורלנד ולמרדכי זעירא, האחד משורר והשני מלחין. הוא ביקש מהם לכתוב שיר כדי לרומם את מצב הרוח. וכך נולד "שיר שמח"

השיר לא החזיר את המתים. השיר לא הפיג את האימה. השיר לא מנע שפיכות דמים ונקמה

השיר הוכיח שיש מישהו שמבין את רוח העם. מישהו שדואג, מישהו שאכפת לו מהכאב האישי ומהכאב הקולקטיבי. והוא קם ועשה מעשה, אמנם סמלי – אבל מעשה

ולזאת יקרא מנהיגות. וזה הדבר שאותו אנו כל כך חסרים

ובשמחת תורה תשפ"ה, יום שעומד בצל הקודר והמאיים של שמחת תורה תשפ"ד, נשיר. נשיר שירים ששרו יהודים במשך שנים בשמחת תורה, שירי שבח ושירים שהם אקרוסטיכון, שירים מתוך סידור התפילה ושירים של פסוקי תנ"ך שהפכו לחלק משירת העם, משירת כולנו. נשיר שיר שמח. שיר שמח שהולדתו בעצב ובדם

ונייחל לימים טובים יותר

מועדים לשמחה
——————