פרשת בראשית: יהי אור | הרבה יהודית אדלמן-גרין, תשרי תשפ"ה
באחד מסיפורי הבריאה במיתולוגיה ההינדית, האל רוצה לברוא עולם. לשם כך יצר בֵּיצה שגודלה כיקום כולו שעלה מתוך מים גדולים ורבים. האל עשה מדיטציה למשך אלף שנים, כשהוא יושב בתוך הביצה. כשהביצה נבקעה, יוצר היקום הביא לעולם את יוצר היקום, בורא את עצמו אופנישאד.
בספר בראשית, יוצר העולם שלנו נוצר גם הוא בפסוק הראשון "בראשית ברא אלוהים." תחילה – נברא אלוהים. זו דרך אחת מיני רבים להבין את הפסוק.
ואז, בפסוק השני, שולטים תוהו ובוהו ואיתם חושך. זה חיוני. בלגן אחד גדול בלא מוצא. הבה נהפוך ברעיון זה לרגע. אלוהים יוצר את האור במאמר, ובמאמרו מבדיל בין חושך לאור. האור הוא הדבר הראשון שנתפס כ"טוב". לילה ויום מקבלים את שמותיהם והשחר עלה על היום הראשון שזה עתה נולד.
ביום כיפור אנו קוראים הפטרה יפה ומרגשת, ובה פסוק שאני לומדת לעומק, פסוק שהאור ממשיך ונובע ממנו "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶך" (ישעיהו נח, ח).
פסוק זה מקביל למיתוס הבריאה ההינדי. האור יבקע כמו הביצה שנבקעה. בראשית יש חושך מוחלט, תוהו ובוהו, ואז בוקע השחר. מזור לנשמה, צדק וזוהר יכולים להגיח.
בסיפור הבריאה שלנו, אם באמת ובתמים נחפש את החושך שלפני הבריאה והתוהו ובוהו, ורק אז נוכל להתחיל להעריך את השחר ואת האור והסדר שהוא נושא עימו.
הניגוד בין לילה ליום, חושך ואור, חיים ומוות הם המעניקים משמעות לחיינו. על פי הרב בראדלי שביט ארטסון, בפסוק ב מתוארת רוח אלוהים כמרחפת ריחוף מתמשך, הווי אומר, הבריאה ממשיכה איתנו. הבריאה היא הזמנה, והזמנה תמידית ומתמשכת – להשתאות, להתפלא בכל מאודנו, להתחיל מבראשית ולקחת חלק בבריאה של עולם שבו נחיה חיים מלאי משמעות.
—————-