פרשת שמיני: על הדרך ועל המטרה

פרשת שמיני: על הדרך ועל המטרה | סאם ליימן-ווילציג

ביום השמיני (שם הפרשה שלנו), בני אהרן נדב ואביהוא חטאו חטא גדול: וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה – אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה' (ויקרא י, א-ב).  

נשאלת השאלה: מה היה ״חטא״ זה? הרי לכאורה זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסו בעבודת האלוהים, אז מדוע למות בגלל ״שגיאה״ כלשהי? כנראה, שגיאה לא הייתה כאן אלא משהו חמור מזה. אבל מה בדיוק?

רוב הפרשנים מנסים להטיב עם בני אהרן וטוענים שאכן הייתה כאן טעות ״טכנית״ בדרך עבודת הקודש, אבל מאחר שהאלוהים דרש ציות מדויק להוראות עבודת המשכן, הוא נאלץ להחמיר על הטעות שלהם כדי ללמד לקח לכל דורות הכוהנים הבאים. בינינו, אפשר להבין את הפרשנים האלה שניסו להמעיט במעשים הרעים של בני אהרן, אבל זה לא משכנע – במיוחד בגלל שאחרים חטאו חטאים  קשים הרבה מהם (כמו הדברים הבזויים שאמרו מרים ואהרן על ציפורה, אשת משה) והעונש עבורם היה חמור הרבה פחות.

אז מה בעצם קרה כאן? נדמה לי, שיש שתי אפשרויות.

אפשרות ראשונה: בני אהרן הביאו אש ״זרה״ מבחוץ, כלומר מעבודה זרה. למשל, אונקלוס מתרגם ״אש זרה״ כ״אֶשָתָא נוכרֵיתָא״ – מ״נוכרים״ או סתם מחילונים (במקומות אחרים אונקולוס מתרגם ״זר״ כ״חילוני״). בשתי אפשרויות אלו, האש לא נלקחה ממקור קדוש. אם כך, הלקח של התורה שמקור ה״חומר״ שֶמְשַרֵת את עבודת קודש לא פחות חשוב מייעוד העבודה במשכן.

פרשנות שנייה: הרב שמשון רפאל הירש (אב הגות האורתודוקסיה המודרנית במאה ה-19) הציע הסבר אחר. הוא הדגיש את המוטיבציה (המטרה) של האש שהדליקו בני אהרן. במקום עבודת קודש טהורה (מה שנקרא ״לִשְמָה״), האש הייתה מיועדת למִשְאָלָה אישית שלהם. במלים אחרות, ה״זרות״ לא הייתה באש עצמה אלא בְמַה שרצו להשיג אִתָה, כלומר איזשהו הישג אישי.

על מה מבוססת פרשנות זאת? מהמילים ״אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם״. הרב הירש סבר שמה שהבדיל את עבודת אלוהי הישראלים (מה שהפך לימים ל״יהדות״) מפולחן הנוכרים באותה תקופה, הייתה בדיוק נקודה זו: עובדי האלילים התפללו כדי לקבל משהו מאלוהיהם. היהודים התפללו רק לשַבֵחַ את האלוהים, אשר מחליט מה לעשות ומה לתת לכל אחד מאתנו בלי קשר לאותה ״תפילה״, שלא אמורה להיות מֵעֵין ״תן וקח״. כלומר, הבעיה כאן הייתה לא בדרך הפעולה או ב״חומר״ של האש, אלא במה שהיה בלִבָם של נדב ואביהוא.

אם כך, אנחנו עדיין נשארים עם שאלה: מה היה בלבם? מצד אחד, מדובר בבני אהרן שוודאי קיבלו ״חינוך״ בבית וכבר נטשו את הגישה הדתית המצרית הפוליתאיסטית; מצד שני, מדובר ביום השמיני של הַקְרָבַת קורבנות (פרקים ח, ט)!! כלומר, הם כבר התנסו שבעה ימים לפני כן, כך שוודאי הבינו לא רק מה עליהם לעשות בעבודת המשכן, אלא גם מה עליהם לחשוב תוך כדי עשייה זו. ואולי יש אפשרות שלישית? אחרי שבעה ימים של קורבנות ״טהורים״ הם חשבו שליום אחד בלבד ניתן לבקש משהו קונקרטי מאלוהים עבור עצמם?

וכאן יש לנו לקח מעניין: אם מדובר בליקוי במוטיבציה (מטרת עבודת המשכן של בני אהרן) ולא בדרך שבה הפעילו את האש, אזי זהו מסר ״תיאולוגי״ חשוב גם לימינו. התפילה שלנו תפסה את המקום של הקורבנות (״האש״): פחות חשוב (אם בכלל) הניסוח של התפילה; העיקר מה יש בלִבֵנו כאשר אנחנו מתפללים. האם סתם ממלמלים מלים – או שיש כוונה רצינית וכֵנה? האם מבקשים משהו ספציפי, או מדובר בתפילה בלי ״פניות״, משהו ״טהור״? על כל אחד ואחת מאתנו להרהר בשאלה זו בלבנו פנימה.