פרשת וארא: גאולה וגלגוליה | שרה שוב, טבת תשפ"ו
המילה "גאולה" מלווה את עם ישראל משחר היותו ועד עצם היום הזה – משעבוד מצרים שממנו נגאל עמנו באמצעות מופע אלוהי מרהיב בעשר המכות ובמתן תורה. תקוות הגאולה לוותה אותנו דרך כל שנות הגלות הארוכות והמיוסרות. והיא הוצעה לנו על ידי הציונות, אשר חוללה גבורות ונפלאות בהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. אבל אפילו כאן, בארצנו כשאנו נתונים במצוקה קשה, אנו זקוקים לגאולה.
מהי הגאולה? מה כוללת בתוכה המילה היפה והמבטיחה הזאת? בפתיחה לפרשת "וארא" מצהיר אלוהים בפני משה מה הוא עומד לעשות למען עמו:
וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה' (שמות ו, ה-ח).
רבי יוחנן מכנה את הפעולות המתוארות בפסוקים אלה "ארבע גאולות", ומביא אותן כהסבר למנהג של שתיית ארבע הכוסות בליל הסדר: " מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה: כנגד ארבע גאולות – לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחת." (ירושלמי, פסחים דף ס"ח ע"ב).
מעניין שרבי יוחנן מתעלם מהפעולה החמישית "והבאתי", ועם זאת אבחנתו חשובה, משום שהמושג "גאולה" הוא מושג מורכב ומקיף מאוד. לא די ביציאה ממצרים, או ביציאה מארצות הגולה, ואפילו לא די בלעלות לארץ ישראל כדי להיגאל. להגשמת הגאולה דרושות עוד כמה השלמות חשובות ביותר.
ארבעת הפעולות: "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי" מכונות "ארבע לשונות של גאולה". ארבעת המשפטים שנבנו סביבן, אינם משפטים נרדפים, כי אם ארבעה מרכיבים שונים של מושג הגאולה: יש בהם גם גאולה פיזית וגם גאולה נפשית וגאולה רוחנית ותרבותית. ובלעדי אחד מהם אין הגאולה שלמה.
"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" – הגאולה אינה מתוארת כיציאה מארץ מצרים, כי אם כגאולה פיזית מן הסבל, שנגרם על ידי העבדות במצרים.
"וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" – העבודה הקשה, כשלעצמה אינה עבדות. להיפך, הציונות הצליחה להגשים את הגאולה בארץ ישראל באמצעות עבודה קשה. אבל זה נכון רק כאשר העבודה נעשית מתוך בחירה חופשית. ואילו עבודה קשה כשהיא מתוך שעבוד היא מדכאת וחוסמת מבחינה רוחנית. ואכן בהמשך, כשמשה בא אל העם עם בשורת הגאולה, כתוב: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו ,ט). כלומר, והִצלתי היא לשון של גאולה רוחנית.
"וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" – עם התגלות כוחו של אלוהים בשחרור העם התחזקה האמונה בו. וכאן בא לידי ביטוי הממד האמוני שבגאולה. אמנם בגאולה שהביאה הציונות לעם ישראל לא האמונה הדתית הייתה הכוח המניע, אלא החזון הציוני, שניזון מערכי היהדות ומהאמונה בכוחה של החברה הערכית להגשימו.
" וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" – חלקו הראשון של מושג הגאולה הוא שחרור משעבוד. אבל אם לעם המשתחרר מעבדות לא תִּמָצֵא תרבות רוחנית – תורה ערכית מוסרית שתארגן את חייו – השחרור יהפוך להפקרות. לכן אחרי יציאת מצרים בא מתן תורה.
ומסתבר, שאפילו כאן, בארץ שעמדה במרכז חזון הגאולה היהודי והציוני, הגענו לידי דרדור כל כך קשה עד כדי כך שאנו זקוקים היום לגאולה חדשה. מאפייני המצב הזה הם התגברות ההשחתה המוסרית התרבותית והפוליטית והאלימות בחברה הישראלית, הבריונות הלאומנית האלימה, ההתרחקות מתרבות ישראל, מן התורה, ומערכי המוסר שלה. וגם מן ההשחתה של היהדות עצמה על ידי הקיצוניות הדתית, שבימים אלה של מלחמת קיום עם הטרור הפלסטיני באה לידי ביטוי בהתקוממות נגד שרות שוויוני בצה"ל, לצד סחטנות כלכלית של המדינה.
אולי משום כך הטילו חז"ל ספק בלשון הגאולה החמישית "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה". לדברי הפרשנים, זו הכוס החמישית שמחכה לאליהו הנביא שיחליט אם גם היא לשון של גאולה.