פרשת שמות:  יוכבד אומרת

פרשת שמות:  יוכבד אומרת | מוטי לקסמן* [תשע"א], טבת תשפ"ד

המצב היה קשה מאוד, ממש בלתי נסבל: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ (שמות א, יג-יד).
מילא, עבודה קשה, אם זה עוד אפשר להמשיך לחיות ולקוות ליום חדש. פרעה לא הסתפק בכך.
הוא החליט להעלים אותנו, להשמיד אותנו! זה כבר היה יותר מידי. ובאמת, קשה להבין החלטה זו.
הנה גם פה יש דברים תמוהים. איך פתאום הגיע האיש, המלך פרעה, להחלטה לא אנושית זו?

…

פרעה פנה אל שִׁפְרָה ואל פּוּעָה הָעִבְרִיֹּת שהיו המנהלות האחראיות על כל המיילדות וציווה עליהן: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה (א, טז). האם בינתו לא נסתלקה? לדרוש מנשים ועוד ממיילדות עבריות להרוג את כל הילודים, זה נשמע לכם הגיוני???
אישה, אפילו לא מיילדת, מסוגלת לעשות דבר כזה? ואמנם, שִׁפְרָה ופּוּעָה לא העבירו הנחיה זו לאף מיילדת אבל האיום לא פג. פרעה האיש, כנראה בלחץ יועציו, לא ויתר והוא פנה אל כל העם: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן".
…

ואז הריתי לעמרם אישי. והסתרתי כמה שיכולתי את תפיחת בטני. הגיעה השעה. עמרם קיבל מרץ, אץ-רץ והביא, לא פחות ולא יותר, את שִׁפְרָה ואת פּוּעָה הָעִבְרִיֹּת המהוללות.
והוא נולד. תינוק לתפארת. זורח, מפיץ אור מסביב, ממש זוהר בהיר. גם המיילדות התפעלו, אור כזה הן עדיין לא ראו. אפילו עַמְרָם שלי התרגש. שְׁלֹשָׁה יְרָחִים הנקתי אותו באהבה רבה, בסתר (ב, ב). הוא התפתח, והוא גדל עד שלא יכולתי להסתירו עוד. התלבטתי, חשבתי ולאחר התייעצות כנה עם עַמְרָם היקר שלי, גיבשתי תכנית פעולה: "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר". למה דווקא "בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר"?
אינטואיציה של אישה, של אמא.
כולם יודעים מתי בַּת פַּרְעֹה יורדת לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, הרי השומרים הופכים את שפת היאור ל"שטח סטרילי" ולאף אחד, וודאי מבני עמנו, אסור להתקרב ולהזין עיניו בחמודות גופה של הנסיכה. אבל, שמעתי שהיא אישה רגישה, ולא אומרת הן לכל הפקודות המשונות שיוצאות מפי אביה המלך. להיפך, מספרים שהיא ממש מתנגדת בחריפות לפקודות. וגם וזה אולי העיקר, ידוע הוא שהיא עקרה ומאוד, ממש מאוד כמהה לגדל ילד.
ליתר ביטחון, אמרתי לבתי מרים אחותו, שתסתתר בקרבת מקום ותראה מה קורה. גם אני ישבתי, חבויה לא רחוק משם, איזה מתח נורא…. תֵּבַת גֹּמֶא ובה האור שלי נעה לאט על המים. "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר". לא יכולתי לשבת במנוחה, רעדתי.
מה יקרה? "וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָּ. קול הבכי של האור שלי נשמע.  נשימתי נעצרה. קריאתה המופתעת של בת פרעה נשמעה היטב, כאילו היא רוצה ש"הלא נראים" ישמעו היטב, ולא יטעו: "וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. זה הרגע, זה הזמן: במקל שבידי דחפתי מעט את בתי מרים שהייתה קפואה על מקומה ממה שראתה: "לכי מהר, תציעי לה מיניקת עברייה, אותי".
מרים ניגשה בזהירות אל האישה ואמרה בהכנעה רבה ובתמימות מופגנת, "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?". מרים סיפרה אחר כך, שבת פרעה לא היססה, היא מיד אמרה: "לֵכִי"
בתי הלכה, "וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד.
הגעתי.
האור שלי מיד הפנה את עיניו הנפלאות והושיט ידיו הקטנות אלי.
יש לי הרגשה חזקה שבת פרעה הבינה היטב מה קורה כאן, אבל היא המשיכה ל"שחק את המשחק": "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ". לקחתי אותו והנקתי אותו וגידלתי אותו, וסיפרתי לו יומם ולילה מי הוא ואיזה מורשת הוא נושא. הוא קלט הכל.
וכשהגיעה השעה: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן". ידעתי, שהוא יימצא בידיים טובות.
כך היה.
והשאר מסופר בכתובים.

הנה, שִׁפְרָה גם פּוּעָה, מִרְיָם, ואפילו בַּת פַּרְעֹה, היו ופעלו בזמן המתאים כדי להראות שאיש, אפילו גדול ונורא כמו פַּרְעֹה אינו יכול להגשים רוע לב, הרס וחורבן, אם יש נשים פשוטות שמוכנות לומר לא, הרף!
ואנוכי, יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי, מודה לאלוהים שזכיתי לחיות ולפעול בעת ההיא.

*מקוצר מתוך כתביו של חברנו מוטי לקסמן ז"ל. במהלך שנת האבלות נכבד את זכרו בפרסום דבריו לפרשה הראשונה בכל חומש.

—