פרשת שלח לך: קריאת השכמה במדבר לחברה הישראלית: כאז – כן עתה! | אליאנה תפוחי, סיוון תשפ"ו
פרשת שלח לך מעמידה במרכזה את אחד הרגעים המכוננים והכואבים ביותר בעיצוב דמותה של החברה הישראלית במדבר. שליחת שנים-עשר המרגלים, נשיאי השבטים, נועדה לבחון את הארץ, אך המרגל היחיד שחזר משם היה למעשה הפחד. הדו"ח שהציגו המרגלים הפך מתיאור מצב עובדתי למפגן של ייאוש ותבוסתנות, שהוביל למשבר אמון חריף בין העם להנהגה: ”לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ”(במדבר יג, לא).
כאשר צוללים לעומק המבנה הפוליטי והחברתי של המשבר הזה, מתגלה קשר ישיר ואקטואלי בצורה מצמררת לדיון המרכזי ביותר המעסיק אותנו כיום – המאבק על דמותו של השלטון, על גבולות הכוח, ועל האיזון העדין שבין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.
אחד ההיבטים המרתקים בפרשה הוא זהותם של המרגלים. התורה מדגישה: ”כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה”(יג, ג). לא היה מדובר באנשים מן השורה, אלא בשכבת ההנהגה הבכירה, בנשיאי השבטים. חז"ל במדרש (במדבר רבה) מעלים תובנה פוליטית עמוקה לגבי המניע הנסתר שלהם: המרגלים חששו שעם הכניסה לארץ ישראל והמעבר למבנה שלטוני מסודר וקבוע, מעמדם הפוליטי ייפגע והם יוחלפו.
זהו תמרור אזהרה היסטורי מפני התופעה שבה נבחרי ציבור ומחזיקי כוח משנים את המציאות, מעוותים דיווחים ויוצרים מצג שווא של פחד ואיום קיומי, רק כדי לשמר את כוחם השלטוני. במבנה שלטוני ריכוזי, או ברפורמות המבקשות להחליש את מנגנוני הפיקוח והאיזון כדי להעניק כוח מוחלט ובלתי מוגבל לדרג המבצע, האינטרס של שימור השלטון הופך לחזות הכול. התוצאה היא החלשת הציבור, הפיכתו לתלוי וחרד, ומניעת התקדמות לעבר חברה מתוקנת וחופשית.
תגובת העם לדברי המרגלים חושפת פגם עמוק בפסיכולוגיה החברתית של חברות ברגעי משבר. מול האתגר המורכב של כניסה לארץ ובניית חברה ריבונית, העם נתקף בחרדה ובוחר בפתרון הקל וההרסני ביותר: ”וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה!”(יד, ה).
במקום להתמודד עם המורכבות של חירות, ניהול עצמי ואחריות משותפת, העם מעדיף לוותר על חירותו ולחזור אל הדיקטטורה המוכרת של מצרים. מצרים מייצגת את השלטון הטוטליטרי – מקום שבו אין חופש דיבור, אין זכויות פרט, ואין מגבלות על כוחו של השליט (פרעה). המשיכה הזו ל"איש חזק" שיחליט עבורנו, והנכונות לוותר על ערכי החופש והדמוקרטיה תמורת אשליית ביטחון, היא המנגנון שמאפשר לרפורמות משטריות דיקטטוריות לצמוח. הפרשה מלמדת אותנו שהחירות אינה מובנת מאליה; היא דורשת מאמץ, ואילו הנסיגה לאחור אל זרועות השלטון הסמכותני והריכוזי היא פיתוי האורב תמיד ברגעי פילוג ופחד.
מול התרחיש המבהיל הזה עומדים יהושע וכלב. הם מנסים לקרוע את מסך הפחד ולהציע חלופה המשלבת את שני הערכים המרכזיים של קיומנו כאן: האמונה הדתית והערכית, לצד השמירה על זכויות העם והחירות. הם מכריזים: ”הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ – טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד”(יד, ז).
במבט אקטואלי, יהושע וכלב מייצגים את התפיסה שהחוסן שלנו תלוי בחיבור ולא בהפרדה. מדינה יהודית באמת אינה יכולה להיות דיקטטורית, שהרי המוסר היהודי מושתת על כבוד האדם, על צדק משפטי בלתי תלוי, ועל ההבנה שכל בני האדם נבראו בצלם. פגיעה ביסודות הדמוקרטיים, בהפרדת הרשויות ובשמירה על זכויות המיעוט, היא פגיעה ישירה בערכים המוסריים של היהדות עצמה. פרשת שלח לך היא קריאת השכמה לכולנו. היא מזכירה לנו שהסכנה הגדולה ביותר לחברה אינה האויב מבחוץ, אלא השחיקה הפנימית של ערכי החירות, והנכונות להתמסר למבנים שלטוניים דורסניים מתוך פחד.