פרשת שלח: "ונהי בעינינו כחגבים" | אניטה תמרי, סיוון תשפ"ה
באחד האמשים (ביטוי נפלא שטבע אפרים קישון) שוחחתי עם חברה. היא אמרה לי שהיא בדיכאון, שהתרופות לא עוזרות, ושהיא קבעה תור עם הפסיכיאטרית לדון במצב. האם לשנות תרופות? מינון? שתינו הסכמנו שאת המציאות לא נשנה לפני מועד הפגישה עם הרופאה
שאלתי אותה במה מתבטא הדיכאון – האם היא ישנה יותר או שמא סובלת מנדודי שינה? אוכלת יותר? אוכלת פחות? תשובתה הפתיעה אותי. "תמיד הייתי אשת שיחה", היא אמרה, "ועכשיו אני לא מצליחה לשוחח"
כאמור, תשובה מפתיעה, וחומר למחשבה
בימים שאחרי שבעה באוקטובר 2023, המילים שחזרנו ואמרנו היו "אין מילים". ההלם, הפחד, אימת הזוועות שהלכו ונפרשו ופורטו וסופרו ונראו הותירו אותנו באלם. ואז החלו המילים לחזור, מילים של עצב, מילים של שכול, מילים של כאב וזעזוע. והחלו לחזור עוד מילים, מילים של מדון, מילים של נקם, מילים של שנאה
והמילים הקשות, מילות המדון, הנקם והשנאה היו מכוונות, באותם ימים ראשונים ורחוקים, נגד אויבינו. אך מהר מאוד, המילים שינו כיוון. ועכשיו המילים מכוונות נגדנו, כל אחד ואחת מכוון את המילים למי שנתפס כ"לא איתי"
ואז התחלנו לדבר פחות. אם מישהי מסכימה איתי, אין צורך לטחון. אם מישהי אינה מסכימה איתי, הרי שברור לשתֵינו שלא נזיז זו את זו מעמדתה. וכל שנכתב פה בלשון נקבה תקף גם ללשון זכר
האירועים הגדולים, המלחמה המתמשכת, החטופים שכל דבר שאנחנו עושים מזכיר לנו אותם (למשל, כשזורקים שאריות אוכל לפח או לכיור), המילים "הותר לפרסום", ההרס והחורבן בעזה שאצלנו איננו מותר לפרסום, הכל גדול ונורא. ובין המילים שאנחנו מרבים לומר, יש מילים מפרשת השבוע, "ארץ אוכלת יושביה היא" (במדבר יג, לב)
ולנוכח כל אלה, אנחנו מתגמדים. המילים שאנחנו אומרים "אי אפשר יותר, הכל גדול עליי" מופיעות גם הן בפרשה "ונהי בעינינו כחגבים" (יג, לג). הכל גדול עלינו. אנחנו קטנים. הדימוי העצמי שלנו השתנה – והצטמק. ובשבוע האחרון היא הצטמקה עוד יותר, והפכה (אם יורשה לי) חד-ממ"דית
"ונהי בעינינו כחגבים". מיוחדת בעיני המילה הראשונה, "ונהי". לא "ונדמינו", לא "והיינו". "ונהי". האם אני היחידה השומעת את הבכי העצור במילה? את המילה שירמיה, בנבואות החורבן שלו, מרבה להשתמש בה? "על ההרים אשא בכי ונהי" (ט, ט), "כי קול נהי נשמע מציון" (ט, יח) וכמובן, "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו" (לא, טז). קול ברמה אנחנו עדיין שומעים – קול האזעקה. והנהי, אותו בכי מתמשך, הוא שמלווה אותנו מאז שמחת תורה תשפ"ד. ולכן, איננו אנשי שיחה כבימים עברו. נשוב ונשוחח, נשוב לנשום כששוב נשב לבטח וכשתתקיים בנו נבואת הנחמה של ירמיה "ושבו בנים לגבולם" (לא, יז)
–