פרשת שְׁלַח לְךָ, סאם ליימן-ווילציג, סיוון, תשע"ז.
אין עוררין שהחטא הגדול ביותר של בני ישראל במדבר היה עגל הזהב. אולם, אם לשפוט לפי העונש שהוטל עליהם, החטא השני בחומרתו התרחש בפרשת השבוע שלנו ״שלח לך״: חטא המרגלים. שהרי בני ישראל הוענשו במסע של 40 שנים במדבר; בעצם כל בוגר מעל גיל 20 נמנע מלהיכנס לארץ ישראל המובטחת.
נשאלות שתי שאלות: ראשית, מדוע נענשו כלל בני ישראל אם 10 מרגלים בלבד לא המליצו על כיבוש הארץ מתוך פחד מאנשי המקום? שנית, מה היה כל כך חמור בחטא זה? ממתי ״פחד״ (או ״פחדנות״) מהווה חטא חמור, או בכלל?
לשאלה הראשונה, התשובה ברורה: בני ישראל שתקו. על אף ששני מרגלים דיווחו באופן חיובי על היכולת להתגבר על האויב, בני ישראל לא תמכו בהם. הדבר היה חמור מאחר ש״אחרי רבים להטות״ – ואם כבר היה ״רוב״ בין המרגלים להימנע מכיבוש ארץ ישראל, רק שאר בני ישראל יוכלו להתגבר על רוב זה, ולא עשו כן. כפי שטוענים במערכות בחירות היום: ״גם הימנעות הינה הצבעה״.
התשובה לשאלה השנייה דורשת מאתנו בדיקה מילולית קפדנית. אחרי שכָלֵב ו(י)הושע הגיבו לעשרת המרגלים בנימה הרבה יותר אופטימית מהם, הם הגיבו כך:
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ (במדבר י״ג: ל״א).
מה הכוונה ״ממנו״? מדוע לא כתוב ״מאתנו״? התשובה: למלה ״ממנו״ ישנן שתי משמעויות – אחת, מאתנו; השנייה, מאותו גורם. במקרה לפנינו, כנראה הגורם היה האלוהים. אז איך נדע מה היתה כוונתם?
מתחילת אותו פסוק, שהרי כתוב ״והאנשים אשר עלו עמו״. כלומר, הם ידעו שהאלוהים שלח אותם וליווה אותם, ולמרות זאת חזרו בפחד ואף הטיפו שהאויב יותר חזק מהאלוהים (״ממנו״)!
מכאן החטא הגדול שלהם. לא בפחדנות אנו עוסקים כאן אלא בחוסר אמונה משוועת, שאלוהים יכול להתגבר על אנשי כנען – וכל זאת אחרי שראו במו עיניהם את עשר המכות וכל הנפלאות האחרים שהאלוהים חולל ביציאת מצרים! חוסר אמונה כזאת היווה בעיני אלוהים את המסמר האחרון: אנשים אלה (המרגלים וגם כל השאר שעמדו מהצד ולא פתחו פה) אינם ראויים להיכנס לארץ. רק דור חדש, שיכול להעריך את מעשי האלוהים במשך 40 שנות נדידות במדבר, יהיו מוכנים אז לכבוש את הארץ.