שבת חוה"מ פסח: יציאת מצרים בכל דור ודור 

שבת חוה"מ פסח: יציאת מצרים בכל דור ודור  | ליאל בירן, ניסן תשפ"ג

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.*

קראנו מילים אלו, כמדי שנה, בליל הסדר כפי שעושים יהודים מדורי דורות.

ניתן לעצום עיניים ולדמיין את רגעי ההכנות לדרך. איסוף מהיר של המטלטלין ושל הבצק שטרם תפח, פרידה מהשכנים, מבט אחרון על דלת הבית שהמזוזות והמשקופים שלה עדיין מסומנים בדם קרבן הפסח, ותוך כדי ההצטרפות לזרם האנושי שהולך ומתעצם בהובלתו של משה, צפים ועולים רגשות של התרגשות וציפייה מהולים בחששות מההליכה אל עבר הלא נודע, וצער על הפרידה ממה שבכל זאת היה אהוב במציאות המוכרת. עמוד אש, עמוד ענן, חציית ים סוף, ומעמד הר סיני. ניתן להמשיך ולהעמיק בתרגיל הדמיון הקולקטיבי הזה.

אפשרות נוספת בקריאת הפסוק על יציאת מצרים מן ההגדה היא, שאני כאדם אתבונן במציאות חיי שלי, כאן ועכשיו, בדורי ובגוף-נפש הייחודי שלי, ואבחין מאיזה מצרים אוכל אני עצמי לצאת. ההתבוננות הזאת יכולה להיות מכוונת פנימה לנבכי הנפש. מה משעבד אותי? מי הרודן בתוכי, המוכר לי או שעדיין מסתתר בצללים שבתוכי, אשר מצמצם את חרותי? אלו דפוסי פעולה שלי משאירים אותי בבית עבדים? אלו דפוסי חשיבה עומדים מאחורי הפעולות הללו ומשמרים את המשך השעבוד? באותה המידה אפשר להתבונן ברודנים חיצוניים שפועלים ברמה הלאומית או ברמת החברה האנושית כולה, בין אם הם דמויות בשר ודם או הבניות תרבויות. כיצד הם פוגעים בי או ביקרים לי ומונעים מאיתנו הגשמה עצמית מלאה? ואם זיהיתי את כל אלו, איך אוכל לצאת ממצרים – לשנות את עצמי או את החברה?

שינוי הוא תהליך קשה. גם כאשר מדובר על יציאה מעבדות לחרות ומקיבעון לחופש, הצורך להסתגל למקומות חדשים, לשגרה חדשה ולהרגלים חדשים הוא מאיים ומפחיד. ראו למשל את פרעה. שוב ושוב משה ואהרון מזהירים אותו במחיר הכבד של ההתעקשות לאחוז בעם העבדים. על אף המכות שנוחתות עליו ועל נתיניו בזו אחר זו, פרעה לא מצליח לשחרר. גם כאשר נשבר ונעתר להפצרות לשלוח את עמנו, הוא חוזר בו עד מהרה, מתחפר מחדש בדפוסי החשיבה המקובעים, ומסרב לשחרר את בני ישראל. לבסוף, הוא אף מביא על עצמו ועל צבאו אסון במרדף נואש וחסר סיכוי להיאחז במציאות הישנה שכבר אינה בת קיימא. חוסר הנכונות להישיר מבט אל המציאות החדשה, לקבלה ולהתגמש בהתאם אליה היא מהותה של הכחשה.

על מנת להשתנות, בכל דור ודור חייב אדם להתבונן ולראות את יסודות ההכחשה שפועלים לשמר את השעבוד ומונעים ממנו לצאת מהמצרים שלו, כפרט, כאזרח וכבן אנוש. מהם הכוחות שפועלים לשמר בי סטטוס קוו פוגעני שאינו בר קיימא? אולי אלו מחשבות ואמונות מגבילות שמתנגנות באופן חזרתי בתוכי ומונעות ממני למצות את כשרונותי, או לחילופין עודף של חשיבות עצמית מונעת חיבור, הקשבה ואמפתיה. אולי צמצום עצמי ותחושת חוסר אונים עוצרים אותי מפעולה לתיקון החברה, או לחילופין שכרון כוח מזין אגו מנופח שהינו הרסני לי או לאחרים. אולי זו הכחשה או עצימת עיניים מול התהליכים שבהם החברה האנושית מדרדרת את תנאי הקיום של החיים בפלנטה שלנו לעבר תהום, או לחילופין ייאוש ואובדן התקווה באפשרות לבלום תהליכים אלו או ביכולת שלי להשפיע לטובה. אולי ישנם יסודות אחרים של הכחשה.

לקראת המכה האולטימטיבית, החיסול של כל בן בכור, בני ישראל נצטוו לסמן את בתיהם בדם קרבן הפסח לצורך זיהוי. ניתן ללמוד על החשיבות הרבה של פעולה זו מהעובדה ששם החג נובע מכך שה' "פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". סימון הבית היה אמצעי לבטא את הבחירה של יושביו ליטול חלק בשינוי, בקימה, בפעולה מהירה ויציאה נועזת לדרך, למרות, ויחד עם כל החששות, רגעי ההתעלות ורגעי הקושי והגעגוע. למרות כל המכשולים בדרך, היוצאים חתרו קדימה לגיבוש נורמות חדשות, כללים חדשים ודפוסי חשיבה ופעולה חדשים שיאפשרו שגשוג אישי, לאומי וכלל אנושי.

ההוראה בתורה "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" מתבטאת ב-32 מצוות שונות, בתפילת שמע, בקידוש, ובהצדקה שהתורה נותנת לקיום כל אחד משלושת הרגלים. מכאן, שאנו מוזמנים לנצל כל הזדמנות, ובפרט את חג הפסח, כדי לזהות את מגוון ה"פרעונים" אשר משעבדים אותנו, הרודנים המקובעים בהכחשתם למציאות הקיימת, ולבחור באומץ בשינוי הנחוץ. ואז לקום ולפעול, גם ברמה האישית, וגם בציבור כמי שסימנו את בתיהם בסמלי השינוי, ולצאת לדרך אל המסע. יתכן שהוא יהיה ארוך. הוא בוודאי לא יהיה קל, אבל הרפתקאות וגילויים מובטחים בו, ואולי גם "ארץ" חדשה.

* השימוש בלשון זכר בטקסט כולו הוא מטעמי נוחיות בלבד, והתוכן מכוון לכל המגדרים.