חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

חג הפסח: פסח-מצה-ומרור ולא מרור-פסח-מצה, על שום מה?

חג הפסח: פסח-מצה-ומרור ולא מרור-פסח-מצה, על שום מה? | אסתר ואלי מיאסניק

הסיפור המוזר על הגרמני והמרור

חג הפסח נחוג מאז ומתמיד גם כחג המצות. המקרא שמנחה לאכול את הפסח בערב י"ד בניסן וכן את המצות למשך 7 ימים, מסביר היטב את הסיבה למנהג אכילת הפסח והמצה [1].  לא כן המרור. המרור היה רק נספח לאכילת קרבן הפסח. "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמ' יב 8).  והנה,  כיום- המרור  זוכה  לתשומת לב גדולה. בליל הסדר אפילו מברכים עליו. מדוע?
 מצאתי מעשייה מעניינת של ר' נחמן מברסלב  (1772- 1810, ברסלב, אוקראינה. ידוע מאוד במעשיותיו מרובות  המשמעות) המתייחסת למרור בצורה ייחודית. אולי כדאי ללמוד על  התפתחות היחס למרור  גם ממנה [2] :

" שֶׁפַּעַם אַחַת הָלְכוּ יְהוּדִי וְגֶרְמַנִי יַחַד לִנְדוֹד, וְלִמֵּד הַיְּהוּדִי אֶת הַגֶּרְמַנִי שֶׁיַּעֲשֶה אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ יְהוּדִי… כֵּיוָן שֶׁבָּא סָמוּךְ לְפֶסַח, לִמְדוֹ אֵיךְ שֶׁיִתְנַהֵג בְּבֵית הַיְּהוּדִי שֶׁיַּזְמִינוֹ לְשֻׁלְחָן הַסֵּדֶר- בַּתְּחִלָּה עוֹשִין קִדּוּשׁ, וְאַחַר כַּךְ רוֹחֲצִים יָדַיִם, אוּלָם שָׁכַח לוֹמַר לוֹ שֶׁאוֹכְלִים מָרוֹר.
וְכֵן הָיָה. שֶׁהִזְמִינוֹ יְהוּדִי אֶחָד אֵלָיו לַסֵּדֶר. אוּלָם הוּא הָיָה רָעֵב מִכָּל הַיּוֹם וְצִפָּה שֶׁכְּבָר יַגִּיעוּ לֶאֱכוֹל אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁאָמַר לוֹ הַיְּהוּדִי… וּשְׁאָר הַדְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים בַּסֵּדֶר… וְאוֹמְרִים אֶת הַהַגָּדָה. וְהוּא בעיניים צוֹפִיּוֹת מְצַפֶּה כְּבָר לַאֲכִילָה, וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הִבְחִין כִּי בּוֹצְעִים אֶת הַמַּצָּה שָמַח, כִּי הִנֵּה עוֹד מְעַט קָט יוּכַל לְהַשְׁקִיט אֶת רַעֲבוֹנוֹ, וּפִתְאוֹם נוֹתְנִים לוֹ מָרוֹר, וְכַאֲשֶׁר הִכְנִיסוֹ לַפֶּה נַעֲשָה לוֹ מַר בְּפִיו, וְחָשַׁב שֶׁזֶּהוּ הַסְעוּדָה שֶׁרַק זֶה יאכְלוּ וּבָרַח תֵּיכֶף בִּמְרִירוּת וְרָעֵב.
וְחָשַׁב לְעַצְמוֹ יְהוּדִים אֲרוּרִים. אַחַר כָּל הַחֲגִיגָה נוֹתְנִים לִי לֶאֱכוֹל מָרוֹר. אַחַר כַּךְ בָּא הַיְּהוּדִי בְּפָנִים שְמֵחוֹת שָבֵעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשָׁאֲלוֹ אֵיךְ הָיָה לְךָ הַסֵּדֶר. וְסִפֵּר לוֹ בְּכַעַס מִמַּה שֶׁעָבַר עָלָיו. אָמַר לוֹ הַיְּהוּדִי אוֹי גֶּרְמַנִי שׁוֹטֶה. אִם הָיִיתָ מְחַכֶּה רַק עוֹד מְעַט, הָיִיתָ אוֹכֵל כָּל טוּב כָּמוֹנִי. 

מסורת המרור החלה באכילה משולבת של פסח, מצה ומרור

האכילה המשולבת של מרור עם קרבן  הפסח והמצה נובעת כנראה מהמנהג בימי יציאת מצריים לאכול הבשר עם ירק.  אבן עזרא[3] מסביר:  "נראה פירושו ש(זה)… מנהג אנשי מצריים שיש להם תמיד על שולחנם מרורים".(שמ' יב8). האכילה המשולבת  של פסח מצה ומרור מדווחת גם לאחר למעלה מ 1000 שנה. בתקופת בית שני. נאמר על הלל הזקן [4] "שהיה כורכן שלשתן זה בזה ואוכלן " [5].

לאחר חורבן ביהמ"ק, באין קרבן פסח, נבחנת השאלה- האם יש בכלל לאכול מרור

אחרי החורבן, בוחנים התנאים (ואחריהם האמוראים) איך לחוג את ליל הפסח.  שהרי ביהמ"ק חרב ואין משמעות לקרבן הפסח. אחד מהנושאים שנבחנו הוא, האם בכלל יש לאכול מרור. רבן גמליאל, מגדולי התנאים שלאחר החורבן, סיכם בחינות אלו באמירה שמופיעה גם בהגדה. " כָּל שֶׁלֹּא אָמַר  שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.."[6]. החידוש בדבריו אלו של רבן גמליאל הוא  בשני היבטים. היבט המצווה והיבט החוויה האישית.
בהיבט המצווה קבע רבן גמליאל ש
פסח, מצה ומרור הם במעמד שווה. כתוצאה מכך יש ברכה לכל מאכל בניפרד[7] . כן קבע שגם לאכילת המרור יש סיבה היסטורית, עַל שׁוּם שֶׁמָּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת-חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם . במקרא אין הסבר כזה.
 
בהיבט החוויה האישית, מנחה רבן גמליאל שעל הפרט להרגיש את 3 החוויות הגדולות של היציאה ממצריים: אמונה בסיוע של האל גם במצב קשה (=פסח), חווית השחרור הגדול (=מצה)  וחווית התקופה הקשה טרום השחרור (=מרור):  בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. בהמשך דורש רבן גמליאל את ההודיה–   לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל וגו'. קרי, יש להודות על הגאולה (=פסח), השחרור (=מצה) אך גם על תקופת העבדטות (=מרור).

האם אכן עלינו להודות גם על המרור?

פרשנים רבים ניסו להבין במשך הדורות האם סביר לדרוש מהפרט לחוות עבדות שהתרחשה לפני אלפי שנים. האם בכלל אפשר לחוות מרירות על תקופה קשה שאירעה כה מזמן. נראה שרבן גמליאל שאמר דבריו לאחר מפח הנפש של חורבן ביהמ"ק השני, ראה במרור סמל למצב אליו הגיע העם מחדש בימיו. לכן הסדר באמירתו למעלה, אינו הסדר ההיסטורי-מרור, פסח, מצה. ההסבר המקובל לסדר החדש-פסח, מצה ומרור– הוא, שלאחר הגאולה והשחרור בעת יציאת מצריים, התחיל מעגל חדש. אנו במצב מרור עכשווי, תוך ציפייה להתערבות ולגאולה עתידיים  (=פסח) ולשחרור עתידי (=מצה) [8].

עתה ניתן להבין את מעשיית הגרמני והמרור . ר' נחמן מברסלב  רואה אכן שמצב המרור הנוכחי (מאות 18-19) שבו נמצא העם בתקופתו , נועד "לזכך" אותנו ולבסוף, להביא להעצמת הרגשת התענוג שתגיע עם הגאולה- "וְסִפֵּר זאת רַבֵּנוּ לוֹמַר שֶׁזִכּוּךְ הַגּוּף בָּא בִּמְרִירוּת. אוּלָם הָאָדָם חוֹשֵׁב שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה רַק הַמְּרִירוּת, עַל כֵּן בּוֹרֵחַ תֵּיכֶף. אוּלָם אִם מְחַכֶּה מְעַט וְסוֹבֵל מְעַט הַמְּרִירוּת מִזִּכּוּךְ גּוּפוֹ, אַז מַרְגִּישׁ אַחַר כַּךְ כָּל מִינֵי חַיּוּת וְתַעֲנוּג".

 אך אפשר לראות במעשית הגרמני והמרור גם פנים נוספות. שהרי, היהודי במעשייה,  טרח עצמו להכין את ארוחת הסדר. הגרמני שלא טרח – אינו יודע שהארוחה המלאה עומדת להגיע. במילים אחרות, המעשייה דוחפת אותנו להתמיד ולנסות ולפעול (=להכין סדר)  גם, במצב חוסר הוודאות של המרור העכשווי. תוך תקוה תמידית שמי שטורח וחוזר וטורח, יגיע לבסוף לסדר המלא לגאולה[9].

=====================

[1]

  • קרבן הפסחהציווי: דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר… וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת–שֶׂה לַבָּיִת… וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמ' יב 3-8). ובפסח שני– בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם–יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:  עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ (במ' ט 11). הסיבה: פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל…(שמ' יב 27)
  • מצההציווי: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי . הסיבה:  כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז,3)

[2] "סיפורי חסידים בפרשת הפסח: מרור זה שאנו אוכלין על שום מה". הרב נחמיה רענן, בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון. המעשיה היא מ"כוכבי אור" עמ' ק"צ.

[3] רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא,  ראב"ע; 1092 –  1167, משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד. עסק גם באסטרולוגיה, מתמטיקה ואסטרונומיה

[4] הִלֵּל הַזָּקֵן , כנראה 113 לפנה"ס – 8 לספירה.  היה ונשיא הסנהדרין. עמד בראש בית מדרש חשוב, הקרוי על שמו בית הלל. היה מייסדה של שושלת הנשיאות שעמדה בהנהגת העם עד המאה ה 5..  

[5] "הלל הזקן היה כורכן שלשתן זה בזה ואוכלן" (תוספתא פסחים ב, כב). כך גם בירושלמי: "הלל הזקן היה כורך שלשתן כאחת" (ירושלמי חלה א, א).

[6] משנה פסחים י ה : רַבָּן גַּמְלִיאֵל (כנראה אותו רבן גמליאל של הסיפור בבני ברק. רבן כמליאל שחי אחרי החורבן)  הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר (כנראה שלא אמר את הסיבה) שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ (=לספר הגדה של יציאת מצריים או החובה לאכול את שלושת המאכלים ככתוב במקרא ) וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:

[7] יש לציין שבין היתר רשב"ג רצה מאוד לשמר את קרבן הפסח

[8] הרב שלמה גורן מדגיש שמצב המרור הנוכחי שבו נמצא העם (המאה ה20) דורש התערבות אלוהית לגאולה. "ממילא הסיבה שבגללה יצאנו ממצריים, כעין  נחלשת בגלל שלא הגענו ליעדה המלא.  ולכן  כח הגאולה הזו כעין נחלש ואנו קשורים (עדיין) לכח יציאת מצריים. כמו נאמר – בכל דור ודור צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים". מובא ב"הסדר של האמירה פסח מצה ומרור" ( https://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=12271 ) המצטט את הרב גורן במאמר על המצה ב"תורת המועדים"

[9] הרב יוסף סולובייצ'יק "זמן חירותינו" עמ' 191: "…דרכו של היהודי אינה דרך ישרה ואינה דרך קלה, יש בה עיקולים ופניות…"היהודי לימד אותי כיצד להמתין" , כך כתב המחזאי המפורסם הנריק איבסן…זו גדולתו של עמנו. ההמתנה היא האמנות אשר היהודי יודע אותה טוב מכל…המשיח התמהמה מעט בביאתו, ובכל זאת אנו עדיין מחכים.."