שביעי של פסח: קריעת ים סוף בעיני תוף | שושנה מיכאל צוקר, ניסן תשפ"ד English
בכל דוד ודר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.
כדי לעודד ראיה מוחשית יותר, ר' מרים-סימה וואלפיש (פרויקט הפדוגוגיה של מכון הדר בארה"ב) מציעה לדמיין את עצמנו כשותף זוטר באירוע, אפילו חפץ דומם. בהשראתהּ, בחרתי להתבטא בקולה של תופה (ז"א, "תוף" בלשון נקבה).
—————
אני תופה. לא תוף-מרים מודרני עם צלצלים מסביב, אלא חישוק עץ פשוט שישראלה מתחה עליו יריעת עור והידקה אותו. ישראלה הייתה אחת מרבבות בנות ישראל במצרים ששמהּ לא נכתב ולא השתמר.
בעתיד פרשנים גברים ישאלו למה בנות ישראל לקחו דווקא תופים בצאתן ממצרים אבל לישראלה לא הייתה שום התלבטות. בוודאי שלקחה אותי כאשר עזבה את הבית היחיד שהכירה אל עבר עולם החירות הבלתי נודע. (מה זה בעצם חירות?) היו לה חפצם אישיים מעטים, רק חליפת שמלות, שמיכה ואותי. עברנו הרבה ביחד ולכן ישראלה הניחה אותי בעדינות בראש הערימה בתוך האמתחת.
וטוב שכך.
פעם יצאת למסע עם ילד בן 3? בלי צידה לדרך?
תחשבו על זה לרגע.
לפני שישראלה הצטרפה למקהלתהּ של מרים להלל את הגואל ולחגוג את הגאולה, היא ניגנה בי כדי לבדר להרגיע או לפחות להסיח את דעתם של ילדיהּ הרעבים, המבולבלים והמפוחדים. וכך עשו גם כל חברותיה. בלעדינו לא בטוח שהתינוקות, הפעוטים ואמותיהם היו מגיעים לצד השני.
כאשר היה קשה לראות את חוף המבטחים בקצה מנהרת המים שעמד כחומות, דאגתם של נשים ואנשים מן השורה לזולת, לצעיר, לזקן ולחלש הבטיחה את הצלתם.
בסוף כן הגיעה העת לרקוד. מי כמוני אוהבת מחול עליז ושירה בציבור?
אבל אני יכולה להרבה יותר מזה.
——————
גם אם יקרה נס גדול, אך לא נטפל באנשים נחלשים ולא נשים לב לפרטים, השפעתו תחלוף כצל עובר וכענן כלה.