פרשת אחרי מות: שעיר לעזאזל – על שום מה?

פרשת אחרי מות: שעיר לעזאזל – על שום מה? | אליאנה תפוחי, ניסן תשפ"ד

כולנו מכירים את המונח "שעיר לעזאזל " המיוחס בחיי יום יום להטלת אשם באדם או בקבוצת אנשים והצבעה עליהם כאשמים ונושאים באחריות בפשע, בין אם הם הגורמים לו ובין אם לא. מתברר שמשמעותו הסוציולוגית והפסיכולוגית של המונח מקורה במשמעותו הדתית ביהדות.

מקורו של המונח הוא בספר ויקרא, בפרשת "אחרי מות". פרשה זו עוסקת ברובה בסדר עבודת יום הכיפורים, המוטלת בעיקרה על הכהן הגדול. העבודה נועדה לכפר על חטאי הכוהנים וכן על חטאי כל בני ישראל ולטהר אותם מכל חטאיהם. אחת המצוות המרכזיות בטקס זה היא המצווה העוסקת בשני שעירי עזים (תיישים) אותם היו אמורים בני ישראל להביא לכהן הגדול:

וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַה' וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃ וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַה' וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃ וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יׇֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יה' לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה (טז, ח-י).

על פי הכתוב, על הכהן הגדול להטיל גורל על שני שעירי העזים, כך שאחד מהשעירים יוקרב כקורבן חטאת לה' והשני יהיה ל"עזאזל". השעיר לעזאזל לא יועלה כקורבן על המזבח, אלא הכהן הגדול, בסמכו את ידיו על ראש השעיר החי, היה מתוודה על כל פשעי עם ישראל וחטאיו ובתהליך זה – השעיר קיבל עליו את כל העוונות של בני ישראל – ואז נלקח השעיר למדבר ושוּלח שם לעזאזל.

כיצד יש להבין את ההוראה של שילוח השעיר לעזאזל? הכל תלוי כמובן במשמעות המילה עזאזל, אשר איננה מוזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך, והיא נתפרשה בדרכים שונות.

דרך אחת לפרש אותה היא דרכם של חז"ל, שקבעו כי עזאזל הוא שם של מקום במדבר "הר עז וקשה, צוק גבוה", ויש החוקרים המזהים את המקום כהר מונטר (ג'בל מונטר) במדבר יהודה, ממנו היו מדרדרים את השעיר למותו.

כיוון פרשני אחר – הנפוץ הן בקרב פרשני ימי הביניים והן בקרב החוקרים המודרניים – רואה במילה עזאזל שם של שד, ישות דמונית (שטן). היו מחכמינו שהאמינו כי ישנם כחות שליליים שהם חלק מהפמליה של מעלה ושהם מקטרגים על בני האדם או מדיחים אותם לחטוא. שעיר העזים שנשלח למדבר נועד לרצות כוחות אלו ולהרגיעם, כדי שתפילות בני ישראל יוכלו לעלות השמיימה בלי שיפריעו להם קולות של התנגדות.

יש הסוברים כי המילה עזאזל מציינת את השעיר המשתלח עצמו, ובבסיסה עומדת המילה עז (הנקבה של התיש) בצירוף הפועל הארמי אזל (=הלך).

הצורך בשני השעירים נעוץ כנראה במהותו הכפולה של יום הכיפורים:

וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה' תִּטְהָֽרו (טז, כט-ל).

בעוד קורבן החטאת היה אחראי לכפרה של כל יחיד ויחיד, השעיר המשתלח היה אחראי לטהרה. הטהרה מתייחסת לטומאה שהיא חטא וכתם שדבק בקהילה שלימה שמתקיימת בה אחריות הדדית. יום הכיפורים נוגע לא רק בממד האישי של החטא, אלא גם בממד החברתי שלו. כדי לטהר חברה שלימה יש צורך לבצע טקס דרמטי ומטלטל ולהעביר את הטומאה מהחברה אל הישימון. רק ביום כיפור ייתכן טקס כזה, כי זהו היום היחיד בשנה שהעם כלו משתתף בתהליך.

מי ייתן ונזכה כולנו לכפרה ולטהרה בשנה זו.