פרשת רְאֵה: מה לובשים לגאולה? ההפטרה לפרשת ראה | אניטה תמרי, אלול תשע"ט
אחד מזכרונות הילדות העזים שלי הוא של יום העצמאות העשירי למדינת ישראל, חג העשור. גרתי בחיפה שהייתה אז "האדומה" ובליל החג ירדתי עם משפחתי להדר הכרמל
השמחה הייתה אדירה, שמחת "היינו כחולמים" מהולה בשמחת "ראשית צמיחת גאולתנו". אנשים רקדו ברחובות לצלילי האקורדיון שזה הביא, לצלילי שירתה של זו, ולצלילי שירתם עצמם, שירה גדולה של מעגלי הרוקדים
וכמנהג הימים ההם, היינו צנועים בלבושנו. הבנות והנשים בחולצות לבנות, חלקן רקומות בעבודת יד, הרבה "חולצות רוסיות" לבנים ולגברים. מכנסיים או חצאית כחולים. לא הייתה הודעה שכך צריך להתלבש. כך התלבשנו
צנועים ופשוטים ושמחים בשמחת הגאולה
ואני קוראת בפרקי הנחמה, בהפטרות מספר ישעיה, ומתבלבלת
ההפטרה לפרשת השבוע, פרשת ראה, נפתחת במילים
ענייה סוערה לא נוחמה, הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך וייסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשותיך ושערייך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיה נד, יא-יב). בהפטרה לפרשת שופטים אנו קוראים "לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש (נב, א),
ובזו לפרשת כי תבוא "שפעת גמלים תכסך, בכרי מדין ועיפה כולם משבא יבואו, זהב ולבונה יישאו, ותהילות ה' יבשרו" (ס, ו). ומה לובשים בפרשת ניצבים? בגדי חתן ובגדי כלה וכמובן, "מי זה בא? –אותה דמות מסתורית לבושה אדום
והתיאורים כולם – המון כסף וזהב, המון אבני חן וחומרים יקרים. המון פאר
ואני מודה. משהו לא מסתדר לי פה. הרי הנביאים מחו, וחזרו ומחו, על רדיפת הבצע, על הגנדור ועל התאווה לרכוש. הם דרשו להצניע לכת עם אלוהינו – ואז מה, להתנשא על אחינו ועל אחיותינו?
הגאולה, כפי שמתאר אותה ישעיה, נצבעת בהמון ראוותנות, בחומרים מנקרי עיניים (ואולי מנכרי עניים), ובהמון "רעש וצלצולים". הגאולה המצטיירת פה היא חזרה לחומרנות, לתחרותיות, ולנהנתנות שנגדן יצאו הנביאים
מה ללבוש לאירוע גאלה? את כל מה שהפטרות הנחמה הבטיחו לנו – בגדי תפארת, אבני חן וכל מה שצריך להראות שמדובר באירוע חגיגי
כשניגאל – נלבש כחול לבן
