פרשת פנחס: מגבלות המנהיג

פרשת פנחס: מגבלות המנהיג | עמנואל נשרי, תמוז תשפ"ו

מחקרים בפסיכולוגיה ובנוירו-ביולוגיה מלמדים שעמדת המנהיג והכוח הנלווה אליה עשויים להיות ממכרים מאוד. מבחינה מוחית, תחושת ההשפעה והשליטה מעוררת את מערכת התגמול ומביאה לעלייה ברמות הדופמין (הורמון העונג והמוטיבציה) והטסטוסטרון בדומה לסמים ממכרים.

ההתמכרות לעמדת המנהיג באה לידי ביטוי במספר מאפיינים: דחף לשליטה: ככל שמנהיג צובר יותר כוח, כך גדל הרצון להשיג עוד, והוא הופך תלוי בתחושת העליונות. ירידה באמפתיה: פגיעה ביכולת לראות את נקודת המבט של האחר, ואיבוד קשר למציאות". תסמיני גמילה: אובדן פתאומי של עמדת המנהיג מתבטא לעיתים קרובות בתסכול, בחרדה ובדיכאון.

ב"שיחות על פרשת השבוע" מצטט ישעיהו ליבוביץ מדרש ומוסיף פרשנות משלו:

אמר ה' אל משה: 'ועתה לכה ואשלחך אל-פרעה והוצא את-עמי בני-ישראל ממצרים' (שמות, ג:י); שבעה ימים היה הקדוש-ברוך-הוא מפתהו למשה, שנאמר: 'גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל-עבדך' (שם, ד:י), ואמר וחזר משה: 'לא איש דברים אנכי'; לאחר זמן פייסו והלך בשליחות. משנעשו כל הניסים והנפלאות על ידיו, התחיל  ה' ואמר לו: 'לא תביאו את-הקהל הזה' (במדבר, כ:יב); אמר לו: ריבונו של עולם, אני לא ביקשתי לילך! וכן הוא אומר: 'אתה החלות להראות את-עבדך את-גדלך ואת-ידך החזקה' (דברים, ג:כד); הואיל ואתה גזרת עלי שלא אכנס לארץ, אותו שייכנס [שיבוא אחרי], אל תעשה לו כאשר עשית לי, שנאמר: 'אשר-יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם' (במדבר, כז:טז, יז).

בדברים המושמים בפי משה, יש קנטור עמוק מאוד כלפי ה', דבר המבטא מה שצריך היה לחוש אדון-הנביאים רבם של ישראל, שנתקפח לא בגלל מה שעשה או לא עשה, אלא בגלל העם שלא היה ראוי לכך שהוא יהא מנהיגו.

סמיכות דיני ירושה להעברת המנהיגות מידי משה

נוסח אחר ומורחב יותר מופיע במדרש רבה, הנותן לכך הנמקה פסיכולוגית מעניינת מאוד: 'מה ראה משה לבקש הדבר הזה אחר פרשת נחלות?'; כלומר, מה הביא את משה לדון בשאלת המנהיגות שתבוא אחריו, דווקא לאחר הסדרת בעיית נחלת בנות צלפחד?

אלא ששמע משה-רבנו מפי הקב"ה: 'נתון תתן להם אחוזת נחלה', והיה סבור שנתרצה לו הקב"ה, אמר: הריני מנחיל את ישראל' [ואולי בתור מנחיל יזכה גם הוא להיכנס לארץ]. 'אמר לו הקדוש ברוך-הוא: גזירתי במקומה עומדת: 'עלה אל הר העברים הזה… ונאספת אל-עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך' (במדבר, כז:יב,יג), אין אתה יפה מאחיך.

עוד קוראים אנו: 'כיון שירשו בנות צלופחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי; אם הבנות יורשות, בדין הוא שיירשו בני את כבודי; אמר לו הקדוש ברוך-הוא: "נוצר תאנה יאכל פריה" (משלי, כז:יח); בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית-הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו – "קח לך את יהושע בן-נון" (שם, כז:יח).

יש מנהיגות חיובית ומנהיגות שהיא רדיפת כוח, שתי גישות הפוכות לחלוטין לניהול והשפעה. בעוד שמנהיג חיובי רואה בכוח כלי זמני להשגת מטרות משותפות, רודף הכוח רואה בכוח את המטרה הסופית עצמה. וכאן ביקשתי לברר את ההבדלים בין שתי צורות המנהיגות.

אנחנו חושבים על משה כמנהיג האידיאלי, וקשה (לא) להאמין אבל חז"ל ומפרשים אחרים של פרשת פנחס מצאו בו סימני התנהגות אנושיים ארציים. כך, כותב ליבוביץ, שמשה רבנו חש בעוול שנעשה לו, והמדרש מגלה לנו זאת מתוך ניסוח דבריו אל ה' לפיהם ניכר בו שהוא איננו נמנע מלהטיח דברים גם באלוהים.