פרשת מטות-מסעי: נדרים ובדלנות

פרשת מטות-מסעי: נדרים ובדלנות | סאם ליימן-ווילציג, תמוז תשפ"ו

הרבה פרשיות בתורה מערבבות סיפורים, שלכאורה אינם קשורים אלה באלה. אולם, פעמים רבות זה אכן רק ״לכאורה״ וכשמתבוננים לעומק העניין מגלים שאכן יש קשר מהותי ביניהם. דוגמה טובה לכך בפרשת מטות הנפתחת כך:

וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַ-ה׳, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ–וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם. וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ–כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם (במדבר ל, ד-ו).

לנדור נדר זה דבר רציני – אז מדוע מקדישה התורה פסוקים לדרכים להתיר אותם? (הפסוקים הבאים חוזרים על אותו כיוון לגבי בעל ואשתו.) התשובה: כנראה יש משהו לא ראוי או לא רצוי בנדרים כאלה, קרי נדרים ל-ה׳ (כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַ-ה׳), עבור ה׳, ולא רק בשימוש שם הקדוש ברוך הוא. ומה לא ראוי בנדר כזה? את התשובה ניתן למצוא בסיפור אחר באותה פרשה – שוב, לכאורה מנותק לגמרי מסוגיית הנדרים:

וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה (לב, ה׳-ו׳).

מה מפריע למשה? לא ששני שבטים אלה רוצים להתנחל מעבר לירדן, אלא שהם לא ישתתפו יחד עם שאר השבטים בכיבוש הארץ. מכאן, הפתרון שהם מציעים למשה, אשר הוא מקבל כסביר:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנו. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ–עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ (לב, ט״ז-י״ח).

עכשיו נחזור לפרשת הנדרים. על איזה סוג נדר מדובר? האדם הנודר את הנדר מעוניין להוסיף מצוות או איסורים נוספים על עצמו, מעבר למה שהאלוהים ביקש/דרש. כלומר, בין שהתכוון או לאו, הנודר מוציא את עצמו (ועצמה) מכלל ישראל, ממוקם ״מעל״ כל שאר אחיו בקהילה – מה שהיום מכנים ״יותר קדוש מהאפיפיור״ (Holier than Thou). זהו דבר בעייתי, כי הוא מחליש את ההתלכדות החברתית של העם.

מי לא מבין זאת? בתקופה של התורה, נשים: צעירות תחת חסות אביהם או נשואות אשר נשארות בבֵיתָן. בהיותן מנותקות מהקהילה הרחבה, אין הן מסוגלות להבין את המשמעות החברתית הרחבה של ״הוצאה-עצמית מכלל ישראל״ ולכן התורה כמעט ״מבקשת״ מהאב או הבעל להיכנס לתמונה ולמנוע זאת, בדיוק כפי שה״אבא״ של בני ישראל – משה רבנו – עשה עם שבטי גד וראובן.

וכל זה קורה בפרשה ששמה ״מטות״ – כלומר, שבטים. הסכנה לעם אשר מורכב מ״שבטים״ הינה פיצול, אם וכאשר כל שבט יעשה דין לעצמו. כך גם ברמת הפרט – אנשים בודדים שמוציאים את עצמם מהכלל, אפילו למטרה ״נעלה״ יותר. פלורליזם (גיוון) חברתי יכול להיות משהו מבורך אבל רק בתוך מסגרת מקובלת של עשה ולא תעשה, ותוך עזרה הדדית בעת מצוקה. בדלנות במגורים (״מעבר לירדן״) ובדלנות בהתנהגות אינה הדרך הראויה והרצויה לחיי אומה וקהילה.