פרשת פנחס: שחרור פיזי ושחרור נפשי | סאם ליימן-ווילציג. תמוז תשפ"ג
לפעמים התורה מעבירה את אותו מסר בדרכים שונות ובמקומות ״רחוקים״ זה מזה. נראה לי שאין זה סתם מקרה, שהמסר המשותף נמצא בשתי הפרשיות היחידות בתורה של בני ישראל אשר נקראות על שמם: יתרו ופנחס (״בלק״ הינו גוי כמו שהיה ״נח״; ״חיי שרה״ – היא הקדימה את ״ישראל״).
כידוע, יתרו מגיע לבקר את חתנו משה אחרי יציאת מצרים ודי נבהל מ״שיטת״ המנהיגות של משה, שהייתה לגמרי ריכוזית. יתרו הסביר לחתנו, שאין מנהיג מסוגל לעשות את הכול בכוחות עצמו ויש לאמץ שיטת ״האצלת [ביזור] סמכויות״ (״שרי אלפים, שרי מאות…״ וכו׳). וכך עשה משה.
מכאן לפרשת השבוע שלנו: פנחס. אחרי שפנחס הכהן דקר למוות את איש ישראל ואת המִדְיָנִית, שעסקו בעבודה זרה תוך זנות, פרשת השבוע שלנו מתחילה כך: "וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, י-יא).
נשאלת השאלה: במעשה כה חמור של איש ישראל (התורה אפילו לא רוצה לנקוט בשמו) עם המדיָנית, מדוע לא התערב משה רבנו בעצמו, הן מילולית ו/או במעשים? התשובה: כי המסר של יתרו התחיל לחלחל לעם ישראל כולו – ולא רק ל-״שרי האלפים״ וכו׳. מסתבר, שמסר זה לא היה ״טכני-שלטוני״ בלבד, אלא מהותי-פסיכולוגי.
בתחילת ספר שמות, התפקיד של משה היה לשחרר את בני ישראל פיזית מעבדותם במצרים. עם כל הקשיים, זו משימה ״פונקציונלית״ – להעביר את העם ממקום אחד (עבדות במצרים) למקום שני (חופש במדבר). ובזה הוא הצליח בגדול. בספר במדבר משימתו כבר הייתה שונה: לדאוג שבני ישראל ישתחררו פסיכולוגית ממנטליות של עבדות למנטליות של חירות, כלומר לא רק להיחלץ מהאזיקים הפיזיים של המצרים, אלא להשתחרר מהכבלים הפסיכולוגיים של העבדות בלב.
דרך זו לשחרור פסיכולוגי התחילה עם העֵצות המנהיגותיות של יתרו. כאשר העם ראה שמשה משחרר את רסן השלטון לאחרים, הדבר ״מרמז״ לאחרים בעם ישראל שעליהם לבחון בתוכם מה הם יכולים לעשות בכוחות עצמם. המעשה של פנחס מעיד על כך, שלפחות הוא הפנים את המסר, כשלקח על עצמו להרוג את איש ישראל והמדיָנית בלי לחכות ל״ציווי״ של המנהיג/ים מעליו. שאר בני ישראל קלטו מסר זה לאט יותר, למעשה רק אחרי דור המדבר, אבל לכל הפחות אנו רואים בפרשת פנחס שתהליך זה החל ולאט לאט התפשט בסופו של דבר בקרב כל העם.
מוסר השכל: יחסית קל לשחרר אחרים פיזית מסביבתם – ועם גיבוי האלוהים ניתן לעשות זאת במהירות. הרבה יותר קשה לשחרר אחרים מהפחדים או העצלנות של עצמם. כמה אנשי סגולה (פנחס, יהושע, כלב בן יפונה) הצליחו לעשות זאת די מהר; לרוב בני ישראל השחרור הנפשי ארך זמן רב יותר. אך לפחות כאן עם פנחס התהליך התחיל את דרכו הארוכה לקראת כניסת בני ישראל לכנען – השלב בו משה היה יכול לפרוש לגמרי מהזירה.