פרשת פנחס: האדם ניכר בכעסו ובמניעי

פרשת פנחס: האדם ניכר בכעסו ובמניעי | חיים פישר, תמוז תשפ"ד

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּש" (במדבר טז, לב). לא לדאוג, קוראים יקרים. לא התבלבלתי בפרשה. אני מביא כאן ציטוט מפרשת קורח כדוגמה למה שקורה כאשר בני ישראל חוטאים נגד ה'. העונש בא ישירות מהשמיים.

בסוף פרשת בלק מסופר שבני ישראל מתמסרים לעבודה זרה, ואכן, אלוהים בעצמו (לא ברור אם ישירות או בפקודה למשה) מטיל את העונש החמור מכול על החוטאים. והנה בא פנחס, אמנם איש מיוחס אך עדיין בשר ודם, ועושה מעשה מבלי שצווה על כך: "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ" (כה, ח). מסיפורי תנ"ך אחרים עולה שאלוהים לא מקבל בברכה התלהבות יתרה. נדב ואביהו נענשו על כך שהקריבו אש זרה לפני ה', והעונש שנגזר עליהם היה זה המוטל על עובדי עבודה זרה – מוות. מכאן שהתלהבות לעשות מעשים מעבר למה שאנחנו מצווים חמורה כעבודה זרה ממש. לו השבת הייתה יוצאת לפני צום בתמוז היינו קוראים בהפטרה את סיפורו של אליהו הנביא הנמלט מזעמו של אחאב המלך שרודף אותו על כך שגרם להרג המוני של נביאי הבעל והאשרה. אליהו בורח למדבר ושם ה' דורש ממנו דין וחשבון: "וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" (מלכים א יט, ט).

השאלה נשמעת כ-"מה עשית אליהו? למה עליך לברוח?" ואליהו עונה: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (שם, י).

ישעיהו ליבוביץ מביא מדרש: "אמר הקדוש ברוך: אתה אומר 'כי בריתך עזבו בני ישראל'. שמא בריתך עזבו? הרי בריתי עזבו ולא בריתך!"

המדרש מזמין אותנו לחשוב על המניעים העמוקים של מי שמקנא את קנאת ה'. האם הוא באמת פועל לשם שמים? כשנדמה לנו שאנו פועלים לשם שמים או לשם מטרה נעלה, מה הם המניעים הנסתרים שלנו?

במדבר, אליהו לומד לקח חשוב מאלוהים: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יה' לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (שם, יא-יב).

נראה שאליהו נתן ליצרו להשתלט עליו. אסור היה לו לפעול מתוך כעס או אינטרס אישי. רוח ה' מתגלה בקול דממה דקה, ורק אז, אולי, יתגלה רצונו של האל.

ונחזור לפרשה שלנו. האם פנחס נהג לשם שמים בלבד? מה היו המניעים העמוקים שלו? בסוף פרשת בלק קראנו " וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ח). ובתחילת הפרשה שלנו אנו קוראים "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי"(שם, יא).

התוצאה הישירה של מעשה פנחס היא עצירת המגפה. במעשהו הקיצוני מנע פנחס אסון גדול יותר ונראה שיש כאן היפוך לסיפור אליהו. אליהו גרם למותם של רבים וקיבל "שיעור" מאלוהים על חשיבות המתינות. והנה, בפרשה שלנו, מעיד ה' שפנחס "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ולכן " הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (שם, יב).

אליהו צריך היה לברוח הן מנקמת אחאב והן מעצמו, ושהיה נתון בסערת רגשות, ייסורי מצפון ומחשבות אובדניות "וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה’ קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (מלכים א, יט, ד). בניגוד אליו, זוכה פנחס לברית שלום עם ה', כלומר להגנה מפני נקמת האדם ומפני מצפונו שלו.